העולם האבוד

קרו כ"כ הרבה דברים.

כמות של דברים שהשתנו,

עברה כמעט שנה מהפעם האחרונה שכתבתי באמת.

או לא באמת, אבל לא פה.

זו הייתה שנה בהחלט מסובכת.

בפעם האחרונה שכתבתי פה, הייתי מאושרת.

אבל מאושרת באמת.

שאין סיבה אמיתית שהחיוך ירד מהפרצוף.

חיוך של הלב. החיוך הכי יפה.

ואז זה נגמר.

והתחיל הכלום.

שנמשך עד עכשיו,

ובכלל לא ברור מתי הוא ייפסק, ומתי בכלל.

בשנה האחרונה לא ברור לי מה הולך איתי,

הכל מסובך יותר, הכל קשה יותר.

הכל כואב יותר.

כבר מספיק לדבר על זה,

כי עברה כמעט שנה.

אבל זה עדיין שם.

זה עדיין נמצא,

וזה קשה, עדייין.

ואני לא מבינה למה,

או איך.

ומה קרה, שזה פתאום לא הדדי.

ונשארתי לבד.

הוא שם,

אני פה.

בעצם, הוא שם, ופה.

פה, בתוך הראש שלי.

אבל גם אני פה,

רק פה.

לא שם.

לא בתוך הראש שלו,

וכבר מזמן לא בתוך הלב שלו.

נמאס לחשוב,

נמאס להרגיש.

אני חייבת לשכוח,

אבל אני לא ממש רוצה

להרגיש שזה היה, ונגמר.

שונאת רגש של התמודדות,

אבל אי אפשר להתעלם.

אז הבה,

נתמודדה.

חוקרים ומסתקרנים, בדרך אל הפעם. עד שנזכרים. ואז, אולי עדיף לשכוח.

עדי.