דילוגים

טוב יאללה הגיע הזמן לקפוף למים הירוקים האלה - רציתי לכתוב על הסיבות לכתיבה שמבחינתי הן יחודיות, אבל אני חוששת (אין מטרה מעשית, לא ספר, סוג של איכות אליה אני מתכוונת), מצד שני על המעבר מה יש להכביר, אני מקווה שלכם יש קשר פחות טעון ומורכב עם הוירטואלי משלי יש, אה אבל לי יש טעון ומורכב עם כל דבר, לא קל עם הטעינות הזאת בוולטג' כל-כך גבוה - אבל ככה זה, והנה למטה למה הפיטנגו (א' הוספה בכינוי כדי לאזן את השלשות- שלוש מימין ושלוש משמאל)

פיטנגו ואיריס חוזרות הבייתה מבית הספר. איריס ופיטנגו בכיתה א'. איריס ופיטנגו חברות, חברות מן הסוג שהילדות מכתיבה, שלא לומר מכווינה, שלא לומר מאניסה, שתי כניסות לאותו בניין חדש, חסר ילדים בגילן. זה הוא סתיו, מהסתווים הישנים החמושים באפור וזנבות סביונים, סתיו המנעים רוחו בחולות ומצליף נחליאלי ביורה, המגיע בזמן שאינו מסוכך על כתפי הסוכה.

שתי להן דרכים לחזור, נדמה כי תמיד יש שתיים, אולם הפעם מדובר בעצם בשלוש – אך, השלישית מסוכנת מרובת כבישים, כך שלמעשה מדובר בשתיים – שתי דרכים בלבד, לשתי ילדות קטנות, עליהן אסורה בתכלית האיסור הדרך השלישית.

דרך המלך ארוכה – איריס ופיטנגו תצטרכנה ללכת לאורך שביל בית הספר, אחר כך רחוב ארוך ובו שני כבישים לחצות, אחד בינוני והשני קטן, מעליו עיניים השומרות צעדיהן (יש מי שמחכה בחלון).

הדרך האחרת היא כולה שביל. בתי רכבת קטנים, אבל זהירות מכלב גדול נושך מימין, צ'יוואווה צווח בקול אדירים מבהיל משמאל, מקדימה עדת חתולות, בהמשך זקנה משונה, הדורשת כופר מילים כדמי מעבר, כן, כן, שביל הזקנים הוא ג'ונגל אמיתי .

אחת לכל כמה ימים, איריס ופיטנגו בכל זאת מחליטות לשים נפשן בכפן, או כפן מסוככת על נפשן (יד על הלב), בתמיכת יתדות הדדית של הגוף בנפש ובוחרות בדרך האחרת. השביל הוא דרך קיצור. אחרי שהן עוברות את הכלב הנושך מימין,  נחלצות  מקולות צ'יוואווה צווח משמאל, עושות קישששששש לעדת החתולים, חולפות על פני דרך העפר ומנפנפות שלום לזקנה המשונה, נותר רק כביש קטן, נסתר מן העיניים המשגיחות, אותו יש לחצות אל הבית – ובנוסף, ממש שני בתים לפני שהשביל מסתיים, נוהגות לעצור איריס ופיטנגו מול הבית הכי יפה שאי פעם ראו בחייהן הקצרים.

בראשית היה הוא בעיניהן אדום כמעט כולו, אבל באחד הימים אמא של פיטנגו אמרה שהוא בורדו [בורדו פיטנגו – את שומעת, זה בורדו!]– איריס ופיטנגו, או ליתר דיוק ומבלי הנימוס המחויב בכללים, הפעם הזאת זה יהיה: פיטנגו ואיריס (פשוט כי פיטנגו ידעה ראשונה), הביטו בו תחת גגות משמעות האור בצבע החדש   בורדו - שעשה אותו בעיניהן יפה אפילו עוד יותר. 

הבית כולו בורדו ואינו רעפים, הגג שטוח ודמוי צריחים, החלונות מרובים, גדולים ולבנים. והגן יפה, הגן הכי מטופח מכל הגנים.

את ערוגת האמנון ותמר, חוצה קיוקוו לועו של ארי.

שיחי הורד מופרדים זה מזה במין גדרות של אירוסים לילכיים (פיטנגו בימים האלה רצה מיד עם הגיעה הבייתה אל מגדיר הצמחים הפעיל בשבת),

ערוגות נוספות רבות רבועות וסדורות בשלל צבעים –

ובנוסף, עצי רימון וגויאבה בפינה המרוחקת,

עצי תפוז ולימון בפינה המקורבת,

מאחור מציצים עצי תפוח

ועל הגדר האמיתית נשענים שיחי פיטנגו גבוהים.

בפעם הראשונה בה נתקלו איריס ופיטנגו בכדורים הכתומים הקטנים הם היו פזורים על הארץ, מתת השיח לשביל. איריס ופיטנגו חשבו שזה עוד סוג של תות, כמו הפטל מהגינה השכנה – אי לכך אספו כמה, שטפו אותם בגינה אליה הן מורשות להיכנס, הגינה של מזל הענקית שאוהבת ילדים, ובזהירות טעמו – חמוץ מתוק, מתוק חמוץ, מתוק יותר מחמוץ, וטעים, ללא ספק אמרו זו לזו "טעים מאוד" התות החדש הזה – עד שבאחד הימים התלוותה אליהן דליה הגדולה ואמרה להן "טיפשות זה פיטנגו".

פי-טנ- גו, הן טעמו את המילה והייתה להן טעימה מן התות במובחנותה –פי-טנ-גו שגדל בגינת הבית הבורדו – פיטנגו לא ידעה מה חושבת איריס, אבל היא לא אהבה שקוראים לה טיפשה, היא בת חמש וקצת ובכיתה א', שמחה על כל גילוי כאילו היה ממתק, ונעלבת במיוחד כשקוראים לה "טיפשה".

פיייי-טננננננ-גווווווו –פיטנגו, פיטנגו, זה משו חדש, פיטנגו אוהבת דברים חדשים ולא אוהבת שקוראים לה טיפשה – אי לכך, הוציאה לשון לדליה הגדולה, והלכה לה לדרכה בהינף תלתלי הזהב שקיפצו על גבה.

אחרי שהסתיימו להם ימי הפיטנגו המותרים שעל הארץ, התלבטו איריס ופיטנגו אם מותר להן לטעום מן הפרי שעל השיח – אחרי התיעצות ארוכה ובהחלטה משותפת – החליטו כי מן הענפים החוצים את הגדר וחולשים על פני השביל בגבורת נדנדות, אפשר להן לקחת. אחרי שהסתיימו גם ימי הענפים החוצניים – הגיע היום בו עמדו אל מול ההחלטה הקשה של ענפי הגן – איריס דחקה בפיטנגו לקטוף – "כי יש הרבה, תראי, פיטי, כמה הרבה יש", כאן המקום לספר כי מלאכת הקטיפה הוטלה על פיטנגו,  בגלל שאיריס בקושי הגיעה לגובה כתפיה של פיטנגו, שלא לדבר על להגיע לקצה גובהה של הגדר.

פיטנגו התלבטה, ענפי האמצע אינם כענפי החוץ, הם קרובים לפרחים. בפרחים ידעה שאין לגעת הם של מישהו אחר, לכן גם בענפי האמצע לדעתה אסור היה לגעת.

ואיריס דחקה,  נו. כבר!

ואיריס דחפפפפפפפפפפפפפפה,

פיטנגו נהדפה אל הגדר במחשבה המתלבטת, ביד חצי מושטת הנשענת על גדר הספקות, ומשניפתחה הדלת על ציר ההיסוס - קפאה במקומה והפכה כולה עיניים, קרועת מבט לאחוריו ברחו שאר אברי גופה – האישה מן הבית הייתה גרומת מראה, ופיטנגו קפאה, פיטנגו אף פעם לא ידעה לברוח, לפחות לא כשצריך – לו היה גורלה נחרץ להיות חית יער, טרוף הייתה נטרפת בו במקום, ובהרבה מקומות אחרים גם.

האישה אמרה לה מילים שהתחילו בלא...

(לא יפה...,

לא לוקחים בלי רשות...,

לא מתנהגים ככה...)

פיטנגו קפואת האיברים חשבה שהיא מתחרשת כשלפתע לא שמעה עוד דבר, אף כי, שפתי האישה המשיכו לנוע. היא הביטה מעלה, מעלה וחשבה כי היא מתעוורת כשכעבור כמה דקות, גם לא ראתה כלום, ראשה של האישה כוסה בכפה של שמש צהריימית ע-נ-קי-ת וניסתר מעיניה. היא חפרה עמוק כדי למצוא את המילים שיש לומר, ומצאה שאין, ראשה התרוקן – בקן הנמלים הרוחש כדרך קבע, אף בזמני אגב– לא זחלה אף-נמילה.

כך הייתה נשארת אולי לתמיד, בנתק נימנומי,

אולי הייתה הופכת לדחליל והיו ציפורות נחות עיתותן על כתפיה הקטנות,

אולי לאבן והיתה חולקת במשקל הפרי עם השיח מין הדין ומין הצדק הנציבי,

אולי לנסיכת עלי הסתיו, בכסות המנשירה, הנעורה עם ליפטופיו של גשם ראשוני,

אבל, האישה נגעה בפניה ביד קרה, חלקה וגואלת ואמרה כמו כולם – "כל-כך מתוקה, אוי, כל-כך, כל-כך מתוקה" לנוכח המגע הופשרה, ואז גם מצאה שמץ מילה,  אבל, זו כבר הייתה אליה בגבה. ועד שהפכה את בציר האותיות לצליל נסגרה הדלת. פיטנגו הפריחה סליחה, ועוד סליחה ועוד סליחה, ועוד הרבה מאוד סליחות אל תוך המנעול ומעבר לדלת, ומבעד לחלון, נצמדה אל השער ושלחה סליחות רבות שיתפזרו בפרחי כוונה ולבן חרישי בכל הסביבות, וכל החדרים ובעיקר אל תוך ליבה של האישה ארוכת הפנים והצודקת.

אז נפנתה לראות שאיריס כבר מזמן שאיננה, שכל האיברים המסתתרים באחורי העיניים כבדים וטובעים במיימי הבושה וגם שעל ידה תלויה שקית – שקית שקופה שהאישה תלתה על גופה בעת שקפא, שקית ובה הרבה מאוד פיטנגואים –

במחשבה ראשונה היא ביקשה להשליך אותם ממנה והלללללאה – הלללללללללללללללללאה והלאה

אבל, אז ראתה כי אלו הם המובחרים הגדולים והיפים,

במחשבה שניה היא נכנסה לגינה של מזל הענקית .

פיטנגו כרעה על בירכיה ושטפה אותם אחד אחד. אחר-כך, יבשה במפית נקייה מתוך תיק האוכל (2 מפיות ומגבת כל יום:  מפית ללחמניה, מגבת לידיים ועוד אחת על כל צרה או צורך שלא יבוא) הכניסה לשקית , עברה בזהירות את הכביש, נכנסה לחצר הפנימית, טיפסה על הצינור העבה אשר הונח לרוחב החצר, אחר כך, על זיזי המרזב, עד הגיעה לגובה הקומה הראשונה והניחה אותם על אדן חלונה הפתוח של איריס. לאחר מכן, מתעלמת מן המעלית - טיפסה את כל המדרגות הבייתה,

מדרגה, אחר מדרגה,

מדרגה אחרי מדרגה

עשרות רבות של מדרגות עם ילקוט גדול על הגב, ובתוכה נטל נשמה הנחבט שוב ושוב בין קירות האשמה. כשניפתחה הדלת בקומה הכי גבוהה, ומאור עיני אהבה קידם לה פנים, יצאו איבריה בזה אחר זה ממקום מחבואם שבאחורי העיניים, תפסו את מקומם במעלה השידרה, נמתחו וחברו לכדי גופה המסוגף, ורק אז, בטווח הזרועות הרכות אשר הקיפו את גופה הקטן ופיק הבירכיים אשר שבו למקומן - הוכרע משקלו של הלב  ל-ד-מ-ע-ו-ת...

================

כשהתלבטתי לגבי הכינוי, זה עם העיניים הכחולות שקרא את הגרסה הראשונית לסיפור הזה,  הציע להפוך לפרי - אז אני פרי.

תודה