דילוגים

החלונות הבזיקו בשקיפות מבהרת. כזו שטוהר הרקיע מתכעס לפעמים שהוא ננכס לה, בעלות שעל כורחו ובכוחן הרב של המראות ללכוד את ממלכות האל. יושבי בית הקפה שעל ההר, היו רבים, רבים מכפי לזכור, גם לא היה בהם סימן שמן הראוי. אני הזיתי עתידות שבין פולי קפה וס' שמולי שתקה ולא הפריעה. בחוכמתה המקבלת, זו שלא תמיד הייתי מודעת לקיומה, ידעה שלא להפר את הישן בהקיצו. כשחזרתי שאלתי כמתוך חלום האם תידע היא על הגעגוע למשהו שאת לא יודעת מהו? וס' שאלה,  האין זאת ה- כמיהה?

לא אוויתי דבר, גם לא התאוויתי, זה מקום שאין רצון בו, וממילא, אני יודעת לרצות רק מה שאין לעולם הזה להציע. היה זה רגע חמקמק מן הלשון שהתמקם בתוך פרוזדור ארוך של אור, בסופו נפקחת דלת, וכלל השערים נופלים. והנה, זה פלא -  בין אם זו יריחו של מעלה, או שאולי ירושליים של הלב או של היופי או של הקבין, זה אינו מקום – זו תחושה המתלפפת סביב טבור של מחשבות ומתממשת לרגע על הלשון, שאחר-כך וככה סתם מבלי סיבה נסעה בקפה אל השדות, צירוף מקרים חסר כל אחיזה בקולבי המציאות, סתם זיכרון חסר חשיבות אשר נצמד לרגע מהודר -  כמו הצמידות הזאת הבלתי נמנעת בין היפה למכוער.

פקעות אמרו לנו לשתול ביום רחוק אחד של תאריך עיברי מחוגג, היינו ארבע על חלקת השדה הדרומי. זו שגבוהה מדי (אולי לא פייר לומר, משום שגם הייתי כזאת, אבל איכשהוא נראית אחרת), וזו שמדי מנומשת, וזו שמילים לה מדי, ואני שהיו מדי לי הרבה דברים אבל בשקט, והוא שהייתה לו כיפה קטנטנה ועיניים כחולות על עור שזיף, וננדף ממנו ריח שדות מבריאים ומפרים בטריות יומיומית פרועה ופרואה.

הוא כרע אל העציץ לפקוע את האדמה שנוכל לראות איך מבקיעים בה שערים לשורש. ובד בבד הניד גלגל שלם של מבטים, על זו שגבוהה מדי (לגיל 13), וזו שמדי מנומשת (אבל היו עליזים לה בעיקר על האף), וזו שמילים לה מדי(שמילאה שתיקות גדולות מכפי מידתנו) ואחר-כך עצר השתהה, היישיר מבטים, החמיק הסמקה תחת צעיף צבעים אפריקנים, והלך – ואחת מאלה שמדי (במדי אשר אולי  עתיד היות לקסם אישי – רק הלוואי שלא אראה אותן שוב, אף פעם) בעטה הכל לעזאזל. עציץ גנרלי מומת אחד והרבה פקעות טוראיות קרועות גפיים היו בכל מקום. פקיעות פנים רבות לה – בפעם הזאת לבשו פניה את  מסיכת שדה הקרב האחרון, לא כל מה שפקע הצלחנו להציל, וחבל נורא, מאוד, מאוד שלא ירד עלינו גשם.

ס' יש בה הרבה ממן העולמות שכאן, לא מדי, הרבה במובנים של טוב. בי אין מהם דבר ולא חצי דבר לפעמים, אולי במובנים שלא מן הסביר, שלפעמים אין למצוא אפילו שמץ, את הכל לקח מישהו אחר (טוב, אולי לא לקח, פשוט לי לא ניתן). אני רק יודעת לראות מה שטמיר ואיננו. אנחנו טובות ורעות זו לזו שלא באותה המידה. בכל פעם שהיא עוגבת אחר טיפה של גשם המשבילה על החלון והן מחוּצות זו לזו, מחיצוּת של אף אחד קטן, סולד ואדום מנסה לבקוע צורן דו-חמצני, אני חושבת שס' שכל-כך יודעת את האש, לא תמיד מבינה את חוכמת המים, אני רואה להם פנים רבות ובגלוי. בפעמים בהן אנחנו מצמיחות דבר מה מתוך הלב (בכוונות הכי טובות), תצורתו כגון כנפיים, הן כל-כך גדולות שתמיד פוקעת לה אחת. האחרת, אף היא בקועה ואין בה די להתרומם יחדיו, אבל היא טובה לנו מפני השמש ומפני הקור.

אדרת ענק, נוצות ברק ליבנות שיער,

קמין רוחני מצויר

ו*געגוע, פשוט געגוע השולח יד מן העתיד,

געגוע למשהו שאני באמת לא יודעת מהו. 

(*כי באחור מלבד לסבתא, אין בכלל למה להתגעגע)

ותודה ללחשנית הנהדרת כל-כך בפני עצמה, שבזכותה נזכרתי שכתבתי את הקטע הזה לפני כמה שבועות