דילוגים

הרבה מאוד מילים נשפכות על המרחק ההולך וגדל בין המינים, ועל הפירוד הנזרע בין אנשים למען האמת העובדתית אין רחוק מזה, יש אמנם ניכור, אבל נראה לי שהוא תוצאה של העובדה שאנחנו עוד מעט חונקים זה את זה בהנכחה מתמדת וזקוקים לקצת אויר פסגות, בעבר היה רק טלפון בבית לו ענית אם התחשק, וכיום יש נייד, ואם לא נייד, אז מייל, ואם לא מייל, מסנג'ר ואם לא מסנג'ר בלוג, לא ניתן להימלט מן הזמזום החברתי המתמיד. ובהקשר הבינמיני לא היה דור בו היו המינים בעולם המערבי קרובים זה לזה, כמו הדור הנוכחי. ואולי זו הבעיה.

בדורות שלפנינו, במאות שלפנינו, הייתה הפרדה ברורה בין חברת גברים לזו של הנשים, והיו מלחמות, והיו יציאות לציד, והייתה עבודה והיו נסיעות, הוא היה אמון על פרנסה והיא על ילדים – לו היה כוכון ולה כוכית ולפעמים הם עשו כיחוכוכית, אבל כשהיא השתעלה הוא לרוב היה רחוק.

כיום לעומת זאת, אנחנו צמודים אלה לאלה בכל מקום. אנחנו מסתובבים פחות או יותר באותם מקומות עבודה, ואותם מקומות בילוי, אותם חדרי כושר ואותם מרכולים, כותבים באותם אתרים ומבלבלים אחד לשני ת'מח בכל אמצעי התיקשורת הקיימים, גרים יחד, נוחרים יחד, יולדים יחד, בעיקר נחנקים מיחד שהוא יותר מדי יחד,  ובדרך כלל באופן כללי למרבית האנשים, בעיקר אלה שמשחקים במגרש הזוגיות הסידרתית, יש פחות מדי בעיות קיומיות או הישרדותיות. ולמעשה גברים ונשים, ואנשים בכלל בעולם המערבי מצויים באינפלצית מגעים יומיומית – (רק שזה לא המגע הנכון, המעשיר או המתבקש)

בניסוי (הורנסי והוג, 1996) שנעשה הבוחן התנהגות קבוצות ואשר באחד התנאים שבו שייך קבוצת סטודנטים למתמטיקה וקבוצת סטודנטים למדעי הרוח מאותה אוניברסיטה לכדי קבוצה אחת גדולה לכאורה לצרכי זיהוי כללי במילייה כלל אוניברסיטאי, נמצא שבקרב חברי שתי הקבוצות נוצרה עוינות אלה לאלה, ונוצקו דיעות הגובלות בדיעה שלילית שאין לה בסיס עובדתי, זאת אומרת דעות קדומות ומומצאות. זאת בהשוואה לתנאי אשר הדגיש את מובחנותם הקבוצתית ולא יצר עוינות שכזו. שתי מסקנות ניתן להסיק מנתונים אלה

1. אנשים זקוקים להשתייכות - הסטודנטים בכל אחת מקבוצות המקור התחזקו ותיחזקו את זהות קבוצת האם שלהם ביתר שאת.
2. שאנשים זקוקים להתבדלות/מובחנות מובהקת.

כלומר אם נעביר מסקנות אלה למישור עליו פוסעים בני שני המינים נקבל שהקירבה, השיוויון והנחות הדמיון למעשה יצרו את ההיפך. לא הבנה, אלא בלבול, רצון בריחוק ובעיקר צורך במובחנות הגדרתית מחודשת, כרגע זו אינה נענית ולכן פורחות הדיעות המסולפות אלה על אלה הנשענות על סטריאוטיפים מוקצנים.

כי ידידיי, נשאלת השאלה איך זה שאחרי שנות חיברות כל כך ארוכות, דווקא הזכר העכשווי נזכר בנטיות הפיזור האבולוציות שלו, כאילו יצא אתמול מהמערות?  ולא היא כלומר זו דעתי, שמדובר למעשה בתהליך חברתי, ולא הטבע הוא  המשמיע קול שאגה, אלא זה הלב שבוכה ("אמא לקחו לי"), מתוך כך שהופר האיזון הבינמיני, ואנחנו נמצאים בתהליך חיפוש אחר איקווילבריום מחודש, אך גם, יש לציין שנקודת שיווי המשקל תתהווה רק אחרי שתושגנה הבנות חדשות בנושא.

אני רוצה להמשיך לפתח את הראציונל הנוכחי (ככל שיתיר לי רובה הזמן קצוץ הקנה שעומד לרשותי, ככה שלא להיבהל, לא יהיה צפוף מדי מבחינת פוסטים) ולהגיע בסופו של דבר לשלד השינוי ההסתכלותי, אבל צריכה לדעת אם זה מעניין מישהו ואם יש טעם להמשיך.  אני אומר לכם מה לא יהיה פה, לא תהיה התיחסות לאתרי הכרויות ולא לדייטולוגיה, לא לברירה ולא לבחירה – בסימפטומים כואבים ככל שיהיו אני לא כל-כך מתעניינת, מה גם שהם עוכלו ועווותו לעייפה. כאן אני מנסה להגיע למקור,– אני יודעת שהבובה חולה, אבל מעניין אותי החיידק ולא הפריחה.