דילוגים

אני חושבת שזה היה לפני שלוש שנים בקירוב, בעוד פרופ' א' ואני  מסיימים לעבור על תוצאות מחקר שלא השביעו את רצונו, נפלו עיני על הספר הפתוח, בעמוד המסוים,  בדוגמה הממוספרת, אותה התכוון להעביר בשיעור הבא של קורס המבוא – וככה לפני שנעלנו את היום שלא בנחת רוח, שאלתי "תגיד אתה חושב שלו היו חוזרים על ניסוי הקונפורמיות של אש משנות החמישים היינו מקבלים היום, למעלה משישים שנים אחרי את אותו שיעור קונפורמיות שעמד אז על 75% ? אני זוכרת שהשמש הכריזה על כניעתה המוחלטת, אפור ירקרק ושלו בצללים זיתיים נמסק על הקירות העטורים ספרים בצפיפות מאובקת, מעל ראשו בערה מנורת קריאה זעירה, ויכולתי לראות בבירור כיצד מתעקלות השפתיים לכדי פיתול אירוני כשהוא ענה "יפתי, אנשים הם עדר, כל פעם עדר סביב מולך אחר – היום זה אינדיווידואליזם מחר הם ידקלמו משהו שונה". נדמה לי שהתעצבתי, נדמה שמאז ולאיטה התגבשה הבנה של הדברים שאפרוס בפניכם.

האינדיווידאליזם שהוא אחד מיסודות חהברה המערבית בת ימינו מעודד כל אחד מאיתנו להגיע לכדי הגדרה ברורה של עצמו באמצעות תהליך חיפוש מאוד לגיטימי.

מחד:

מה אני רוצה

מה אני בוחר

מה אני מעדיף

במה אני רוצה לעסוק

מה אני אוהב לשמוע

למה אני מתאים

למה אני שואף

ומה מגיע לי וכו'

ומאידך

שפשרה לגבי כל אחת מההגדרות האלה היא איח/כסה (איך כותבים איחסה ככה או איכסה?)

תהליך  החיפוש וההגדרה העצמית במקביל לתהליך הכשרה שהוא פועל יוצא שלו, הוא ארוך טווח וכזה אשר בפני עצמו ממדר זוגיות על הדרך. לא אחת אפשר היום להיתקל באנשים על סף גילי השלושים שלהם ולפעמים גם לאחריהם שעדיין "מרגישים ילדים". בנוסף השתנתה הטרמינולוגיה החברתית  והיא ממשיגה מבנה זוגי של שני שלמים.

כשאינדיווידואל בוגר מוגדר היטב פוגש אינדיווידואלית שכזאת הם בבעיה.

זוגיות מצריכה ויתור גבולי מסוים מצידו ומצידה כדי למצוא משיקות – שני אנשים שהגבולות שלהם מאוד מוגדרים, בחברה שמזהירה כל הזמן מפני ההיבלעות בתוך כל סוג יחד קבוצתי (אולי מתוך הנגדה לחברות פרימיטיביות, אולי אפילו מפני שבאחור המחשבה עדיין דופק הזיכרון הנאצי) מתקשים מאוד בתהליך זה. אם נעזר בהנחות תורת הקבוצות: בני אדם בתהליך בנית קשר כיום, מתקשים בהתווית קבוצת החיתוך – כלומר במציאת אותו מכנה משותף.  שני שלמים אינם יכולים לנהל קשר זוגי. הזוגיות מצריכה שני אנשים שלמים אומנם , אבל כאלה שכל אחד מהם תורם מחלקו להבנית שלם אחר, לו הוא תורם מחלקו (אחת הבעיות היא באמת שאנחנו מנסים לדחוק את הכל לתוך הקשר – אבל זה נושא אחר).

יתרה מכך בתחילת ימיה של הזוגיות המודרנית זו שבסיסה אהבה, בד"כ נאלצו בני הזוג לקבל את אישור המשפחה, התנגדות ולחימה על הקשר כנגד גורם חיצוני (ה"חותנת" נהפכה למוסד בדיחות בפני עצמו) היא תהליך המאגרף קשר כנגד מתנגדיו, בה בעת, בתוכו מתגבשות הסכמות די מהר – מאידך מאחר וכיום אנחנו מצויים במצב משוחרר מכל לחץ חיצוני – את הגבולות אנחנו מגבשים בעצמינו ויוצא שהאגרוף המגבש מופנה פנימה.

אם לסכם מה שאמרתי בפעם הקודמת ומה שאני טוענת הפעם הוא לשני תהליכים מנוגדים.

גבולות הג'נדר פרוצים, ההגדרות שלו מצריכות התוויה מחדש

האינדיווידואל מאידך, מוגדר מאוד ואינו מאפשר התקרבות, מפחד מסרים חברתיים אנטי קבוצתיים, שבאופן פרדוכסלי פועלים גם במקום בו היו אמורים לאפשר אחרת (אנחנו לדעתי כבר מצויים בעיצומו של שינוי, אבל אני רוצה לסמן קודם את מאפייני השלילה).

שני התהליכים לדעתי קשים יותר על המין הגברי – וזה חוב שאשאר חייבת לכם בפרקים הבאים

ההיסטורי והביולוגי שבכוונתי להאריך בהם יותר.