היה לו עצב קטן בעיניים, קצת, לא הרבה ולא גדול, לא עצב עמוק כזה עליו כותבים שירים, עצב מתוק משלים, עצב כלבי להדהים, כזה שעל פניו של אוריה מיתג את היופי. אנחנו בני דודים מדרג לא ברור ואולי אפילו נשכח ולא חשוב, חברים מדרג מובהק ודי נחמד, ושכנים מדרג רחובי מקביל. לעיתים לא קרובות מדי, בשעות בלתי פתורות אותן שומט החושך אל חיק המחשבה המבקשת לה את האוויר הזרוע כוכבים, אנחנו מתכנסים בגן המשותף, אם יש שם אלוהים הוא נח בתוך פנס שלפעמים שבור.
בפעם האחרונה, אוריה היפה קרע בתנועות ידיים וירטואליות משכנעות למדי רשימות מכולת ארוכות כאורך הכאב של מה שחסר, ובמשפטים מבולבלים מצד שנינו, ניסינו לפענח את סוד המוצריות האנושית במאה ה-21.
ככה יתחיל הפרק הבא של "העתיד כבר כאן" שלצערי עדיין מצוי ברובו בראשי מפאת האינזמן ובכל זאת רציתי לאחל חג שמח בפוסט מלא בקצת יותר מילים משתיים.
אז חג שהרבה משמח
ובאלוהים אני כל-כך עייפה שברגעים כאלה לאחרונה בא לי למות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
