שנינו שווים פחות או יותר.

באיזה מן עולם אנחנו חיים אם ילד בן 18 צריך לעזוב את חייו למען המדינה שהוא חי בה...

ילד שהוא בסהכ ילד שרוצה לחיות את חייו, לעבוד, ללמוד, לצבור חוויות

עוזב את עולמו ... לקור, לכאבים,לחוסר שינה, לשטחים, למזרון, לחוסר אוכל, חוסר רפואה, דם, מקלחות עם אנשים שחיים לא פגש, יריות, מלחמה, ערבים ?

למה אי אפשר לחיות בשלום ?

אני יושבת פה וחושבת.. על מה אנשים מבזבזים את זמנם ?  עוד פצצה, עוד נשק חדיש, עוד טיל

למה לא להשקיע בפיתוח המדינה, תנאים טובים יותר לאזרחים, פיתוח המשק

ילד בן 18 שמקריב את חייו למען שלום וביטחון המדינה, הוא עושה זאת באהבה רבה שלא תבינו לא נכון. כולנו פה למען מדינת ישראל... הקטנה המדהימה שלנו שרק לפני כמה שנים לא דומה בכלל למה שהיא כיום וזה אולי בזכות הצבא.

ואני זוכרת את הטירונות שלי...

שבגיל 18 כלכך רציתי לעזוב את הבית להיות עצמאית להרגיש איך זה לבד...

וכשעזבתי את הבקום.. ועליתי לאוטובוס וראיתי את אמא וסבתא.. ונופפתי לשלום.... והדמעות והחנק שהיה לי בגרון רציתי למות. לעצור הכל. להגיד שאני אוהבת. עוד רגע אחד. עוד שנייה ביחד עם כולם בארוחת ערב או מול הטלוויזיה, עוד חיבוק, לא רוצה לעזוב, לא עכשיו אני עדיין הילדה הקטנה של אבא... לא רוצה... אבל חייב.

ואת מגיעה למקום שאת חושבת שכולם הכי רעים בעולם. עם בנות שמיימך לא ראית ועכשיו את צריכה לחלוק איתן את הכל ולהתקלח איתן ולאכול איתן ולישון איתן ולעזור להן..

ועוד יום עובר ועוד יום ובחיים לא הרגשת יותר לבד מזה

אבל בגלל זה אנחנו חיים בישראל. קמים על הרגליים מתמודדים. בגלל זה אנחנו ישראלים.

כאלה אנחנו, חמים מתחברים ותמיד מוכנים לעזור לאחר..

ויותר מהכל למדינה שלנו

מדינת ישראל.