בשניה הראשונה חוט המחשבה שלי נקטע, כל מה ששמעתי היה מין זמזום קל של
דבורה כאילו היא עצמה נמצאת בתוכי ועפה לה במעגלים בתוך הראש שלי. ממש ככה, דבורה
גדולה שפסיה צהובים שחורים מזמזת לי שירים רצופים כמו צפירת יום הזיכרון שמרגישה
כמו נצח. רציתי לעמוד וכך עשיתי.
בשניה אחריה,חשבתי על כל מה שהלך מסביבי בשניה קודם לכן אך מרוב הלם
לא הרגשתי. את התלחששותיהן של שתי חברותי בדאגה, את המרצה ממשיך לתאר את שנות ה40
בהתלהבות רבה בהרגשה שאנחנו חיים בתקופה זו, את שאר הקהל ממשיך להקשיב בדממה.
הבנתי שהחיים ממשיכים כהרגלם ואני חוציה בין שני עולמות שונים. אחד שהכל בו נעצר
מלכת והשני שהחיים בבו ממשיכים כהרגלם כאילו לא קרה דבר.
בשניה השלישית רציתי לצווח בקול רם ולהעיר את תשומת ליבם של כולם. לא
יכול להיות שדברים כאלו קוראים ואף אחד לא מרגיש בכך.לא ייתכן שרק חיי נעצרו. לא
צווחתי, קול זמזום הדבורה כל כך צרם לי שהתחלתי לבכות ויצאתי מהאולם החוצה. האמת
היא שרציתי לצאת מהעולם הקפוא לעולם החיי.
השמיים היו תכולים ומעט עננים כיסו אותם, השמש חיממה אותי על אף קורו
של חודש דצמבר ואני שאלתי את עצמי איך רק אני בוכה עכשיו ולא גם השמים. הזמזום
הכפיל את עצמו אך זו לא הייתה דבורה שניה שחגה סביבי אלא כמות בלתי סבירה של
טלפונים שרטטו בכיס מכנסיי. לא ידעתי מה אני אמורה לעשות עכשיו. אז ישבתי וחשבתי
המומה והשניות עברו.
בשניה העשירית נזכרתי שדוד שלי שוטר אז התקשרתי אליו וגיליתי שזה
נכון.הספקתי לעשות הרבה דברים בשניה, תתפלאו כמה המוח שלנו מגיב מהר כשאנו לחוצים
או במתח.
בשניה אחריה חברותי באו עם כוס מים ביד ותמכו בי, רק ישראלים יבינו את
המצוקה במצב כזה. הסברתי להן שזו לא יכולה להיות טעות רק בבוקר אמר לי שיעבוד שם
בהתלהבות. הרגשתי עמוק עמוק בפנים שזה אמיתי. הכאב התעצם, היה כל כך חזק שהעיף את
הדבורה מראשי וליבי החל לכאוב מרוב בכי כאילו יד מוחצת אותו.
"חבר שלי נדקר" עניתי כששאלו אותי מה קרה ולא האמנתי שזה
אמיתי, גם לא רציתי להאמין. אנחנו חיים במדינה מלאת סיכסוכים כל יום רואים כתבה
אחרת על אחר שנדקר ועכשיו אני יודעת על מה מדובר. מרגישה תחושה שאף אחד לא רוצה
להרגיש.
עברו כמה דקות מאז שדיברתי על כך בפעם הראשונה, הייתי כבר במכונית
בדרך לבית החולים.הדבורה חזרה ואני השתתקתי. לא ידעתי איפה כואב לי יותר.