ידידים זו לא רק מילה

אני חולה =|

נשארתי היום בבית...

אני עייפה,

ואין לי כוח לאף אחד.

אני כל הזמן מרגישה לבד.

פעם שמחה מזה,

פעם לא.

ללא שום כוח או מצברוח,

אני יושבת פה ומקלידה.

בא לי לבכות.

סתם ככה, בלי סיבה.

בא לי לרצוח את עצמי.

אבל בפעם האחרונה שניסיתי לממש את זה,

הגעתי לפסיכולוגית...

אני ממשיכה להרעיב את עצמי,

לא יודעת כמה זמן אני אשרוד ככה אבל כבר התרגלתי...

יש בי קול פנימי שלוחש לי להפסיק עם הרעיון של הלשכוח.

אבל אני רוצה לשכוח.

למרות שזה לא ממש מצליח.

ומלא פעמים כבר אמרתי לעצמי "זהו. מעכשיו זה סופי."

ושום דבר לא עוזר.

מעפן.

כלכך בא לי לשבור איזה משו,

לנפץ איזו מראה,

כמו שהתנפצה לי הבועה.

לפעמים הייתי רוצה לחזור לזמנים של כיתה ו',

כשהכול היה חלום ורוד,

כשהייתי שמנמנה כזאת ולא היה לי איכפת מזה,

כשהפוני שלי היה נראה כאילו עבר שואה גרעינית,

כשחשבתי שכל הידלקות שלי זו אהבה,

כשבכלל האמנתי שאהבה קיימת,

כשהייתי תמימה חמודה ומצחיקה.

לא כמו עכשיו.

עכשיו אני כישלון.

אני סתומה.

אני כלום.

אני מעפנה.

זה מה שאני.

מעפנה.