ידידים זו לא רק מילה

1 באפריל. כזה מעפן.

פרק 22

אורית שוטטה ברחבי בית הספר בחיפושים אחר דור.

היא ראתה מרחוק את נוי ומעיין יושבות על ספסל ומדברות.

"זונה..." מלמלה לעצמה אורית והמשיכה ללכת.

לפתע נתקלה באמילי ואור.

"אמילי! אור! מה קורה?" שאלה אותם.

"בסדר גמור..." ענה אור בחיוך כאשר הבחין באורית.

"מה איתך?קרה משהו?" שאלה אמילי כשהבחינה במבטה המתוסכל של אורית.

"אממ לא.. בערך.... כן..." אמרה אורית בשקט.

"מה קרה?" שאלה אותה אמילי.

"עזבי סיפור ארוך... חח.... תגידו ראיתם אולי את דור?" שאלה וזייפה חיוך.

"נראה לי שהם הלכו למחששה... את בטוחה שאת לא רוצה לספר מה קרה?" שאלה אמילי בדאגה.

"לא לא זה בסדר... תודה..." אמרה אורית והמשיכה למחששה.

"מעניין מה קרה לה..." אמרה אמילי בשקט.

"אל תדאגי אני בטוח שהכול בסדר..." אמר לה אור וחיבק אותה בחום.

כשהוא היה כבר ממש קרוב אליה, אלה התרחקה.

"שחר אני...אני מצטערת פשוט זה לא...לא לעיניין.זה לא אמור להיות ככה... אני... עוד לא התגברתי על ג'ניה אפילו ו..." אמרה אלה בבילבול.

"זה בסדר אני מבין... סליחה..." אמר וקם ממיטתה של אלה.

הוא סידר מעט את חולצתו.

"אז... אני כנראה אלך..." אמר שחר.

"כן. זה הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות עכשיו..." אמרה אלה בשקט וליוותה אותו לדלת.

"טוב...ביי..." אמרה ופתחה את הדלת.

"ביי חמודה..." אמר ונתן לה נשיקה קטנה על שפתיה.

לפני שהספיקה לומר משהו, הוא יצא מהדלת והלך.

היא עמדה שם, המומה, עם יד על שפתיה, מנסה להבין מה קרה הרגע.

אורית התקרבה למחששה וראתה את דור.

היא לא הבחינה בג'ניה שיושב לידו.

"או דור הנה אתה סוף סוף מצאתי אותך אני מחפשת אותך כל ההפסקה ו..." התחילה לומר במהירות ואז הבחינה בג'ניה.

"טוב לא משנה..." אמרה והסתובבה ללכת.

"אורית!" קרא ג'ניה לעברה.

היא הסתובבה חזרה.

"מה?" שאלה בייאוש.

"חכי שניה. אני לא מבין על מה את כועסת..." אמר לה. הוא הבין על מה היא כועסת, אך העמיד פני תמים והכחיש את זה.

"תגיד לי,מה אתה דפוק? אתה ב=א=מ=ת לא מבין!? ככה בגדת בחברה הכי טובה שלי ואתה עוד שואל על מה?!" צעקה לעברו.

"אבל מה את קשורה?! מה את שפוטה שלה או משהו? שאני אבין, אני בגדתי בה,לא בך. אז מה איכפת לך?" שאל אותה ג'ניה בקול רם. כמו שתמיד אומרים, ההגנה הכי טובה היא התקפה.

"מה זה קשור?! אתה... אתה... אתה... אין לי מילים עליך בכלל...." אמרה והלכה משם בהליכה מהירה ועצבנית.

"הלו הלו מה אתה דפוק!?" צעק דור ודחף את ג'ניה.

"מה הבעיות ש'ך!?" שאל אותו ג'ניה ודחף אותו חזרה.

"מה אתה עולה על חברה שלי מה היא עשתה לך?!" צעק עליו דור ודחף אותו עוד יותר חזק.

ואז הם התחילו ללכת מכות.

עכשיו לאלה היה חומר כפול למחשבה.

ג'ניה ושחר.

היא נשכבה על מיטתה וחשבה.

חשבה וחשבה, על הכול, על החיים, על העולם, על האנשים שבו.

היא ניגשה למחשב והדליקה מוזיקה.

השיר <<The Kill-30 Seconds To Mars>> [מומלץ בחום]  התנגן לו בשקט.

היא נשכבה חזרה על המיטה ופרצה בבכי ארוך ומר.

תלמידים התחילו להתאסף סביב ג'ניה ודור.

כולם מחאו כפיים ועודדו אותם להמשיך.

נשמעו צעקות שונות כמו "יאללה תן לו בביצים תן לו בביצים!!!"

נערים מכל רחבי בית הספר החלו לרוץ לעבר המחששה למשמע המילים 'יש מכות'.

"נו את יודעת כבר מה תשירי בהופעה הגדולה שלך?" שאל אור את אמילי בחיוך.

"איך לא? איך שאמרת לי את זה זה היה הדבר הראשון שחשבתי עליו! אני חושבת שאני אפילו יודעת מה אני אלבש..." אמרה אמילי ועינייה נצצו מאושר.

"אני כלכך שמח שאת שמחה..." אמר אור וחייך את חיוכו המתוק.

"שמחה? מ-א-ו-ש-ר-ת!!!!" אמרה אמילי ונשקה על שפתיו.

לפתע שיירה של ילדים רצים עברו לידם בצעקות 'יש מכות!!!יש מכות!!!'.

אור עצר אחד מהם.

"מה קרה?" שאל אותו אור.

"יש מכות במחששה ג'ניה ודור הולכים מכות אני חייב לראות את זה!!" אמר הנער בהתלהבות והמשיך לרוץ.

"דור וג'ניה? אוהו..." מלמלה אמילי.

אור לקח את ידה של אמילי ושניהם רצו לכיוון המחששה.

בדרך נתקלו באורית.

"אורית שמעת? דור וג'ניה הולכים מכות במחששה!" צעקה לה אמילי.

"מה?!" שאלה אורית בהפתעה.

"בואי!" צעק אור ושלושתם רצו ביחד לכיוון המחששה.

"Come...break me down...bury me, bury me!" נשמעו שורות השיר.

'מעניין איך הם עכשיו בבצפר...' חשבה לעצמה אלה.

'מעניין אם מישהו נזכר בי. אם מישהו בכלל שם לב שלא באתי...' המחשבות האלה הכניסו אותה לדיכאון עוד יותר עמוק.

מבטה נתקל בשמוליק. בפיל הקטן והאפור שלה, שקיבלה במתנה ליום הולדת ה-5 שלה.

הוא היה יקר לה יותר מכל.

היא חיבקה אותו אליה.

היא שמה לב שידו נקרעה קצת ושצמר הגפן כולו יוצא.

'שוב אתה נקרע לי? כמה פעמים אפשר לתפור אותך שוב ושוב?' חשבה לעצמה.

היא הוציאה מהמגירה קופסה קטנה מעוטרת בפרחים צבעוניים, ובפנים היו חוטים ומחטים.

היא הוציאה מחט וחוט אפור.

היא החלה לתפור את ידו בעדינות.

'הדבר הכי יקר לי בעולם הזה, היצור היחיד שיודע כל מה שעובר עליי, שיודע להקשיב לי באמת, אפילו הוא עוד מעט ייתפורר...' חשבה לעצמה ודמעות זלגו על לחייה.

עוד ועוד ילדים החלו להתאסף סביבם ולעודד את המריבה.

אורית אמילי ואור נדחפו בין חבורת הנערים שעמדו סביב.

אור תפס את ג'ניה וניסה להפריד ביניהם.

אורית ואמילי תפסו את דור וניסו להרגיע אותו.

"בן זונה שלא תדבר אל חברה שלי ככה יותר!!!!" צרח לו דור וניסה להשתחרר מאחיזתן של אמילי ואורית.

"מה אני אשם שהיא סתם מתערבת!?!?!?" צרח לעברו ג'ניה חזרה וניסה להשתחרר מאחיזתו של אור.

מישהו מחבורת הנערים שעמדו מסביב החליט להתערב ועזר להפריד ביניהם.

לבסוף כולם החלו ללכת משם לאט לאט.

אורית, אור, אמילי, ג'ניה ודור התיישבו על הספסל ושתקו.

הצילצול המבשר את סיום ההפסקה צילצל,

אך הם לא זזו.

הם המשיכו לשבת בשתיקה ולבהות אחד בשני.

"טוב...אור.... בוא נלך..." אמרה אמילי ולקחה את ידו של אור.

"טוב...ביי..." אמר אור והלך עם אמילי.

"נו? אולי תסבירו כבר מה קרה?" אמרה אורית לאחר שאמילי ואור נעלמו משדה ראייתה.

"הוא התחיל.הוא פגע בך אני כולה הגנתי על חברה שלי." אמר דור.

"יודעים מה? בואו נשכח כל מה שקרה ונתחיל מהתחלה." אמרה אורית.

'יש טעם לחיות בכלל? יש אנשים ששווה לי להישאר בעולם הזה למענם? יש בכלל מישהו שיגן עליי אם ייקרה לי משהו? מישהו שחושב עליי סתם ככה? יש מישהו כזה?' חשבה לעצמה אלה בעודה שוכבת על מיטתה ומחבקת את הפיל שלה.

צלצול הפלאפון שלה קטע את מחשבותייה.

היא הביטה על הצג.

"ג'ניה> מחייג אליך."

המשך יבוא.