•°• סיפור אהבה בלתי נשכח •°•

מהפרק הקודם:

יום המסיבה הגיע ואף אחד לא חשב שכך זה ייגמר....

=פרק 7=

יום המסיבה- בבוקר

התעוררתי בבוקר, השעון המעורר העיר אותי. היה עשרה ל8. "פאק!" אמרתי לעצמי. "עוד חצי שעה הלימודים מתחילים ואסור לי לאחר על היום השני".

קבעתי שיא חדש, תוך עשר דקות הייתי מוכנה, לבושה, מסורקת, מאופרת, מבושמת ואחרי ארוחת בוקר.

יצאתי ונעלתי את הבית.

התחלתי לרוץ לתחנה בכל הכוח.

היה אדום במעבר החצייה. מרחוק ראיתי את האוטובוס מתקרב לתחנה.

אמרתי לעצמי "אין מצב שאני מפסידה אותו".

לא ראיתי שום מכונית באזור אז החלטתי לחצות. משום מקום צצה מכונית וכמעט דרסה אותי.

"כוסאמק!, תסתכל לאן שאתה נוסע" אמרתי למרות שידעתי שזאת הייתה אשמתי.

שיפשפתי את הרגל, כי המכונית פגעה בי קצת ,הרמתי את הג'ינס וראיתי פצע מכוסה בדם.

בזוית העין ראיתי שהאוטובוס כבר נסע מהתחנה. אמרתי לעצמי

"יופי, רוני". אותו אדם יצא מהמכונית לאחר מספר שניות ולמרבה הפלא זה היה....

צלצול......

המורה נכנסה לכיתה...

"אוף, איפה רוני?" מעיין אמרה לשחר בפעם החמישית היום.

"היא בטח מאחרת".

"היא לא עונה לי".

"תירגעי, מה את כל כך דואגת לה? אפשר לחשוב שאת אמא שלה" ענה לה שחר.

מעיין כמובן לא הייתה אמא של רוני אבל באמת שהיא הרגישה כזאת משום שהן היו חברות כל כך טובות.

שירן וסתיו עברו וציחקקו בדיוק באותו זמן.

שירן התיישבה וסתיו מיד אחריה כמו חיילת. סתיו לא רצתה להפוך לשפוטה של שירן אבל ידעה שזה הסיכוי היחיד להיות בין המקובלים והנחשבים. היא חשבה לעצמה שאולי עם הזמן היא ושירן יהיו חברות יותר טובות. היא גם רצתה להיות קרובה אליו.

שירן התחילה לדבר כרגיל על עצמה ואז הוסיפה פתאום " את רוצה לבוא אליי היום?"

"כן, בטח" סתיו אמרה בזריזות והתלהבות רבה למקרה ששירן תתחרט. היא שמעה מה"שפוטות" של שירן ששירן טחונה בכסף ויש לה וילה גדולה עם בריכה. ההורים שלה הם עשירים ויש להם הרבה חברות שהם הבעלים בה.

שירן הייתה בדיוק ההפך מסתיו. לשירן היו שני הורים ולסתיו אמא אחת- חד הורית. שירן הייתה עשירה וסתיו ענייה מרודה (לא בדיוק ענייה אבל בהשוואה לשירן- כן)

"טוב, אז תבואי אליי אחרי בצפר ובערב נלך למסיבה של שלומי, יהיה פצצות!" שירן אמרה.

סתיו לא הכירה את שלומי אבל לא היה לה אכפת. היא ידעה שהבחור שהיא אוהבת יהיה שם וזה ניחם אותה. היא רצתה להשיג אותו ולא ידעה באיזו דרך.

היא חשבה לעצמה "אני אספר היום לשירן בביתה והיא תעזור לי" היא חייכה לעצמה חיוך קטן.

"אתה?" אמרתי לו.

"כן, מה את מופתעת?" הוא אמר.

"לא יודעת, אתה האחרון שחשבתי שאראה אותך פה" עניתי לו.

"וואלה, אבל ידעת שיש לי רישיון" .

הוא התקרב אליי וראה שהג'נס מלוכלך ואדום,הוא הרים את הג'ינס ונגע לי ברגל ואמר "את פצועה, צריך לטפל בזה לפני שהפצע יזדהם". "איי, זה כואב. בזהירות, בן!" אמרתי.

היה לי קשה ללכת ובן הרים אותי. שמחתי מאוד וניסיתי לחייך אליו אבל לא ממש יצא לי .הוא הכניס אותי למכונית וחיטא לי את הפצע "חח, יש לך ערכת עזרה ראשונה" ציחקקתי.

"אי אפשר לדעת מתי זה הועיל" אמר בן ברצינות רבה. "ואני גם רוצה להיות רופא אז אני צריך לדעת איך משתמשים בערכת עזרה ראשונה". המשיך.

"יפה, זה הדבר שאתה הכי אוהב?"

" גם, זה הדבר השלישי ברשימה שלי שאני אוהב".

צחקתי "ומה הדבר השני? והראשון? " שאלתי.  

"את זה תגלי בהמשך" הוא אמר וקרץ לי.

הוא התניע את האוטו ונסע לכיוון הבצפר. בדרך אמרתי לבן שזאת אשמתי ושלא הייתי צריכה למהר והוא כמו אבא אמר לי שאני צריכה להיזהר וזה היה יכול להיגמר יותר גרוע והרגשתי את הדאגה בפנים שלו. הבטחתי שאני לא אעשה את זה שוב.

אני ובן הגענו לבצפר ב-9. פתאום האיחור לא כל כך הפריע לי. נרשמנו וכל אחד הלך לעברו, לא לפני שהוא נפרד ממני ואמר לי לנקות ליד הפצע שוב בשביל שלא יקרה משהו חמור יותר. לא הבנתי מה האובססיה שלו לזה.

נכנסתי לכיתה עם חיוך דבילי כזה שכל הכיתה כולל המורה שאלו "מה קרה?" כי קרנתי. רציתי לשבת ליד מעיין אבל המורה לא נתנה לי והושיבה אותי ליד ילדה חדשה שעוד לא יצא לי להכיר.

היא הייתה ילדה מלאה, לא שמנה אבל גם לא רזה. היו לה כמה שומנים עודפים. פניה היו יפות מאוד ובולטות.

משהו עצוב היה בפנים שלה.

היא הייתה שקטה וישבה בסוף הכיתה. אף אחד לא ישב לידה.

השם שלה התגלה לי רק כאשר המורה צווחה "רוני, שבי ליד שירי".

בהתחלה די התפדחתי כי לא ידעתי מי זאת שירי, הילדים סימנו שהיא זאת שבסוף.

רציתי לפתוח בשיחה כי מטבעי אני ילדה חברותית מאוד וראיתי שהיא שרועה בדיכאון עמוק

אבל החלטתי לא להפריע לה כי ידעתי שאם זה היה קורה לי גם אני הייתי רוצה שלא יפריעו לי. אבל כמה זמן אפשר לא לדבר??

בהפסקה סיפרתי הכל למעייני וישבנו ליד הקיוסק. תומר בא התקרב, חייכתי אליו והוא נשק לי בלחי, שאל מה קורה והלך.

"מה זה היה?" מעיין אמרה בשוק. היא הייתה רגילה כבר שאני מתייחסת לתומר בצורה רעה.

" דיברנו אתמול והחלטנו לחזור להיות ידידים".

"רק ידידים? מעיין שאלה.

"כן, לא יותר מזה. אני לא מוכנה לזה עוד" עניתי.

שיניתי נושא ושאלתי את מעיין " מי זאת הילדה הזאת שישבתי לידה היום?"

"מאיפה לי?"

"היא לא הייתה שנה שעברה, נכון?" שאלתי.

"נראה לי שלא".

קיוויתי שהיא לא הייתה כי אם כן ולא שמתי לב אליה זה היה יכול להיות נורא למרות שעכשיו אנחנו כבר בתיכון.

רציתי לחבק אותה ולעזור לה אבל לא ידעתי איך.  

סוף היום נגמר. הנהג של שירן בא לאסוף את שירן וסתיו. הבית של שירן היה בית חלומי שאפילו סתיו התביישה להכנס אליו כי הבית שלה היה כלום לעומת הבית של שירן. היו לה משרתים, נהגים, חדרים ענקיים וכל מה שרצית היה שם.

סתיו אמרה לשירן שהיא רוצה לדבר איתה על דבר חשוב ושירן אמרה לה שאחרי שהיא תצא מהמקלחת שהיא תספר.

ביינתיים ששירן התקלחה, התקבל sms מהטלפון של שירן.

"שירן, יש לך הודעה" סתיו צעקה.

"תפתחי ותקראי לי" שירן צעקה לה בחזרה.

סתיו פתחה את ההודעה ולא האמינה למה שהיא קראה.....