•°• סיפור אהבה בלתי נשכח •°•

אני יודעת שהפרק היה צריך להיות ביום שישי והאמת ששמתי אותו בערך באחת עשרה בלילה, למחרת ראיתי שאף אחד לא הגיב עדיין ודווקא שמחתי כי הפרק לא נראה לי משהו ורציתי לשנות אותו ולהוסיף עוד קטעים.

אתמול לא היה לי זמן להתקרב למחשב והיום שיפרתי את הפרק וגם כתבתי את פרק 11- שיהיה מחר בערב כפיצוי :)

טוב, אז הנה פרק 10 :)

מהפרק הקודם :

"חשבתי ששכחנו מזה ואני מוכן לפצות אותך, זה לא יקרה יותר באמת"

הוא התקרב אליי ורצה לנשק אותי ופתאום בן בא והחטיף לו מכות.

תומר התחיל להיות באטרף ואמר "יא זבל, מה עשית? מה אתה מתערב?"

"אני אתערב כמה שבא לי" .

" תפסיקו שניכם, די כבר" צעקתי.

"את בסדר?" בן שאל אותי.

"כן, היא בסדר, למה שהיא לא תהיה בסדר? אני רוצח או משהו?. זה עניין ביני לבינה, אל תתערב" תומר ענה במקומי.

"סתום את הפה".

הם התחילו לריב וניסיתי להפריד ביניהם והתוצאה הייתה שאני...

=פרק 10=

קיבלתי מכה חזקה בעין מתומר. זה יצא בסיטואציה שניסיתי להפריד ביניהם – בצד אחד בן ומהצד השני תומר, בואו נגיד שבין שני בנים חסונים וגבוהים קשה להפריד. בסוף תומר רצה להחזיר לבן ואני קיבלתי בוקס לעין.

נפלתי לרצפה ופלטתי קריאת כאב.  

המוזיקה הפסיקה.

תומר ובן הפסיקו את המכות ושניהם פנו אליי – אל הרצפה.

כל הילדים התקהלו מסביבי. "את בסדר?" מעיין רצה אליי ושאלה. היא הביאה לי כוס מים ביד אחת ושקית קרח ביד השנייה. היא פיזרה את ההתקהלות של הילדים והמוזיקה חזרה והילדים חזרו לרקוד.

הייתי עוד בשוק מהמכה שרק אחרי כמה דקות, התחלתי לדבר.

"מעיין, אני רוצה לחזור הביתה"

"חכי, אני אלווה אותך".

מעיין בינתיים הלכה להיפרד משחר. אני נשארתי מחכה לה עם הקרח על העין. ממש כאב לי.

בן ותומר באו לבקש סליחה.

ידעתי שזה לא היה בכוונה לכן סלחתי להם אבל זה ממש כאב לי.

בן רצה להסביר לי למה הוא עשה את זה, גם תומר רצה לדבר איתי אבל לא רציתי לדבר עם אף אחד מהם. נראה לי שבן הבין אבל תומר לא, כמו תמיד. אף פעם לא מבין וחושב רק על הצד שלו בעניין.

לפני שיצאתי הוצאתי מהם הבטחה שלא יריבו, הם הבטיחו לי אבל הרגשתי עדיין את המתח באוויר.

נפרדתי מבן ותומר ויצאתי עם מעיין מהמועדון.

תומר אמר בשקט כאשר אף אחד לא ראה "אתה עוד תראה מה זה, בן, להתקרב לבחורה שלי, פתחת במלחמה".

בן הלך לבר. הוא היה מדוכא ומבואס כי בכל זאת בגלל הריב שלו עם תומר, "הדפוק הזה" כך הוא כינה אותו אז רוני קיבלה מכה.

שירן ניצלה את ההזדמנות. היא ראתה שבן לבד, בלי רוני בסביבה ואיך שהיא תפספס הזדמנות פז כזאת?

"היי, בן, אתה בסדר?" שירן שאלה נמרחת על הכתף של בן.

"כן, הכל טוב" בן אמר. הוא שיקר והוא רצה שרוני תיהיה לידו.

"בא לך לרקוד?"

"לא ממש, אני די עייף"

"טוב, אז אני רק אשב לידך, אם לא אכפת לך"

"כמובן שלא" .

תומר הסתכל על שירן ולא הבין מה היא עושה עם בן.

הוא ראה את סתיו יושבת על אחת הספות לבד והוא הצטרף אליה.

"היי סתיו" אמר בעודו מתיישב לידה.

"היי" סתיו שמחה שהם לבד. פעם ראשונה בלי שירן- אולי הוא יוכל להכיר את סתיו האמיתית ללא הצל של שירן.

"תגידי, מה הקטע של שירן? למה היא מדברת עם בן?" תומר שאל את סתיו שכבר הבינה שהשיחה הולכת להיות על שירן.

"לא יודעת"

"אה" תומר ענה ועדיין לא הבין.

סתיו הבינה ועוד איך הבינה אבל לא יכלה להגיד לתומר והיא הייתה גם ככה מבואסת מזה. 

פתאום סתיו פלטה "אתה אוהב את שירן?" היא לא הבינה מאיפה האומץ שלה לשאול שאלה כזאת.

תומר צחק ואמר "נראה לך?" סתיו חשה הקלה. אולי בכל זאת יש לה סיכוי איתו.

אבל אפילו אם הם ינסו להיות ביחד איך היא תספר לו על כל הדברים שהיא עשתה והוא יקבל אותה על כל מגרעותיה. יותר מדי מחשבות רצו במוחה של סתיו.

מעיין ליוותה אותי עד הבית ושאלה אם אני בסדר. מעיין בשבילי היא יותר מחברה היא כמו אחות בשבילי, למרות שהאי לא דם מדמי כך אני מרגישה. היא תמיד עוזרת לי בכל מה שאני צריכה.

השעה לא הייתה מאוחרת. רק אחד עשרה וחצי. חזרתי מוקדם בגלל מה שקרה.

הייתי מול הדלת וחשבתי איזה תירוץ אני אמציא להורים שלי על המכה או שאני אספר את האמת שהיא לא כל כך נוראה אם משמיטים כמה פרטים.

התפללתי שההורים ישנים.  

סובבתי את המפתח.

פתחתי את הדלת ולאט לאט בקצות האצבעות עברתי במסדרון

ושמעתי את אמא שואלת "רוני, זאת את? הגעת?"    

מחכה לתגובות

3>