כבר ציינתי מספר פעמים שהחיים שלי מלאים בשינויים.
אני בחורה בנאלית מאוד ואני אוהבת להיות יהירה מספיק בשביל לומר לעצמי שאני יודע תלזהות את השינויים האלה בעצמי.
הבנאליות שלי מתבטאת בזה שאני יודעת שהשתנתי עם הורד הראשון שקיבלתי אי פעם, עם הנשיקה הראשונה והבוקר שאחרי הלילה של יום ההולדת ה17 שלי, שבו ידעתי שהפכתי לאישה.
אני משתנה לפי מה שאני נותנת מעצמי.
על כל שינוי שכזה, אני מפנקת את עצמי באמבטיה ריחנית עם שלושה נרות [ לאיזון], כוס יין [לבן, חצי יבש- שתמיד יש בבית] וסיגריה בתוך הבית [פריבילגיה שלא מהעולם הזה.] כאילו זכיתי במינימום נובל, מקסימום תעודת יושר וגם זה לא בטוח.
משום מה, בימים האחרונים אני מרגישה כאילו יש בי הרצון ואין בי היכולת, להיות עוד פעם, אולי רק לשעה מישהי אחרת ששלמה עם השינוי שלה.
-
אני אוהבת להיות שנונה, חיננית ונשית ואיכשהיו אני תמיד מרגישה שאני משדרת מין יצור מגושם וחסר צורה, חסר תועלת בשיחה וחסר תועלת ברגישות. הלוואי והייתי יודעת איך להעביר את הרצון. או לפחות לקבל את העובדה שאשאר כזו לנצח. אני תמיד אומרת לעצמי 'אל תדאגי, כשתהיי רק עוד קצת מבוגרת יותר, תהיי מהאלה, המדוגמות- בג'ינס מרופט וגופיית סבא, באיזה בית קפה שמעוצב בכאילו, לוגמת איזה קפה בוץ מר שעולה 25 שקלים ומקלידה את סיפור החיים שלי, שמשום מה מעניין רק אותי [אם כי, אז לא אאמין בזה] על הלפטופ החדשני [אם כי נראה ווינטג'- עם כל כמה שלפטופ יכול להיראות ווינאג' מבלי להיות מכונת כתיבה] שלי.
מעולם לא רציתי להיות תל-אביבית, רק רוחנית ובטוחה בעצמי בעיר קטנה שתהיה גדולה עליי.
ובינתיים אני כולה אישה-ילדה עם חלומות של תינוקת.
עאלק קיבוצניקית, כשבתכלס, בתוך תוכי, הייתי מתה להיות הכי קפיטליסטית בעולם ולהיות שלמה עם זה.
-
אתמול היינו בחולון, יום גרעין בקן חולון. קן ענקי, מעט מלוכלך- אבל שום דבר שהמון אקונומיקה טוחמישה-שישה בני גרעין לא יוכלו לעשות [מעניין אם סיפרתי כבר למישהו שיש לי פוביה עמוקה מאוד מניקיון. ולא שזה חלילה מפחיד אותי מבחינה קוסמטית, הציפורניים שלי כבר מזמן לא במצב שניתן להרוס (אכילה לא נכונה וכסיסה אינטנסיבית מגיל 5) ועל לכלוך על הבגדים הייתי צריכה לחשוב לפני שהחלטתי שהכי מתאים לי בוץ על הג'ינס (אני דווקא מתה על חול. כמו פילינג טבעי והפרצוף של אמא כשהיא עושה כביסה שווה את זה.) אני פשוט מזה לא משהו בזה. לאנשים יש את ההיגיון הקלוקל הזה שאומר להם שבית של רוסים הוא בית מצוחצח טיפ-טופ מישהו צריך לתת לאנשים האלה כאפת-שטות [כמו ט' שאימצה לעצמה את המנהג המעניין לתת לאנשים את הצ'פחות של החיים שלהם על המצח ולצעוק להם 'תתרכז\י!!' כדי לזכות בתשומת הלב שלהם] ולהסביר להם שאמא מורה שמרגישה בת 20 ואבא בן שישים לא יושבים כל היום ומנקים את הרצפה. במיוחד לא הבן בן ה14 שלהם שלא יוצא מהחדר ולא זז מהמחשב או הבת בת ה17 שלהם [מואה] ש, כאמור- לא עושה את זה. ובגלל זה, הבית שלי- בלשון המעטה לא נקי משו-משו. זה לא שהוא מאובק [הא לא יכול להיות, יש לי אלרגיות היסטריות לאבק] או בכלליות מטונף, הוא פשוט לא מסודר בעליל.
מה שניסיתי להסביר בפיסקה המהימה הזו הוא שזובי ואני לא הולכת לנקות. ובתכלס זה בטח יעבור לי על היום הראשון כשאיזו בת גרעין ובת חדר תצרח עליי שאם אני לא מתחילה לנקות היא תופסת לי תתחת ומטביעה אותו בשירותים עד שהחרא יתנקה מעצמו.]
-
אני מתה על החבר שלי, בחיי. אני מרגישה שהוא הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם.
הכי מצחיק זה שאני לא מבינה איך חלפו כבר כמעט אחד עשר חודשים מאז שהתנשקנו וכמה זה היה משעשע אותי אז, בשיחת הטלפון שעשיתי לע' מיד כשחזרתי הביתה אחרי ואמרתי לה ש'איזה מישהו נישק אותי על הספסל ליד הבית וזרמתי כי היה לו ריח של נרגילה אפרסק', אם מישהו היה אומר לי 'שמעי, כפרה- הבחור הזה שאת לא בטוחה איך קוראים לו, יהיה אחת האהבות המשמעותיות ביותר של החיים שלך.'
-
יומטוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
