!kiss me kill me its the same!

אני מסתכלת אל כולם מלמטע מחכה שאולי הגבהה אבל אני נשארת נמוחה

אני יודעת אני לא מושלמת אבל גם אף אחד אחר לא

אני כול כך קטנה יותר מכולם למרות הגודל הפיזי שלי אני מרגישה קטנה.

הייתי בת שש נכנסתי לכיתה עם אמא

כולם נצמדו להימתהים והתביישו חלקם בכו וחלקם דיברו עם חבריהם.

התיבשתי במקום כולשהוא ולא ידעתי מה יקרה.

תמיד רציתי לעלות לכיתה א' רציתי לדעת חשבתי שעליתי לגן עדן אבל במקום ירדתי לגהנום.

כשכולם מתקדמים ומבינים תיודעים לקרא ויודעים לכתוב אני היחידה שנשערת לבד מאחור מרגישה כמו מוטומתמת.

ואז כשחזרתי הביתה. הייתי יובשת עם לעשות שיעורים אמא,ולא הייתי מבינה הייתי יושבת שם ומנסה כול כך חזק אבל לא הייתי מצליחה אז

במקום לתמוך ולמצא פיתרון היא הייתה מחילה לומר לי שאני מטומטמת ושאני עצלנית אבל רק עם היא הייתה יודעת מה עובר עלי הייתי לבד מול כול העולם

בבית הספר הייתי לבד בלי אחד אחד בלי חברים,ובבית הייתי לבד אף אחד לא היה שם לציתי.עכשיו אחרי 9 שנים עדיין כשאני חושבת על הדברים האלה זה מכעיב לי בלב להיות לבד ולשמוע את המילים האלה אני באמת אבל באמת מנסה לסלוח למרות שלא ביקשו ממני אני לא יכולה אותו כעב של הלבד מעיק בי והצעקות ואת הפנים הכועסו עוברות לי באש מהדהדו מכעיבות הייתי רוצה לשכוח לסלוח אבל זה לא עובד האם יהיה יום שאני אשכח ואסלח לה על כול מילותיה על כול מעשיה שהכעיבו לי כול כך וצרבו במוחי זכרונות כאלה.

סלחה למי שעשיתי דברים רעים עם העלבתי אי פעם מקוה שזה לא אותו צלקת כמו שלי יש.      

הציפורים הנודדות

עניי נסאו חרי הציפורים הנודדות

תוהה לאן הן עפות

הייתי רוצה לפרוס כנפיי ולעוף איתן ארחק מכאן

ואני רק ילדה שרוצה לחיו כמו שהיא הייתה רוצה

ואני רק ילדה שהתבגרה תרם זמנה

לא רוצה להיות האדם שהתרקב לפני הזמן

רק רוצה רק רוצה לעוף איתן

רוצה להשתולל מעט לשבור את כול המחסומים

להיות ילדה לרגע אחד

כי היום אין זמן להיות ילדותי

זה הסימן שלי לפרוס את כנפי ולאוף איתן

ואני רק ילדה שרוצה לחיות כמו שהיא הייתה רוצה

ואני רק ילדה שהתבגרה תרם זמנה

לא רוצה להיות האדם שיתרקב לפני הזמן

רק רוצה רק רוצה לעוף איתן

לא רוצה למות בידיע שכול חיי ביזבזתי בלחמם את הספא הקרה

לא רוצה לשחק במישחקים להיו מי שאני ומה שאני כי מי שאוהב אותי תמיד ישער איתי

עכשיו אני פורסת את כנפי עפה איתן אחרי השמש אחרי הירח שאף פעם אבל אפעם לא נעלם

אני רק ילדה שרוצה לחיות כמו שהיא הייתה רוצה

היי טוב אז כבר התחילה השנה אבל אני ממש עיפה למרות שזה היה השבוע הראשון

אבל לא משנה אני כתבתי סיפור קצר שאני חושבת שאתם חייבים לקרוא הוא קצת מוזר אבל לדעתי הוא טוב אז תהנו

חיי או מוות. מה זה מה?

זה היה יום גשום האוויר היה  לח

ישבתי בחדרי הקלדתי את עבודתי לאוניברסיטה על המחשב, ואז לפתעה שמעתי רעשים סובבתי את ראשי וראיתי את

בעל הבית שלי (האיש שאני משכירה  ממנו את הבית)

היה לו מין מבט מפחיד כזה מלא כעס הוא אחזיק אקדח בידו, הוא התקרב אלי בצעדים איטיים ומתנדנדים

הנשימות שלו היו כבדות ולא יציבות הוא התקרב אלי, אבל התנהגתי אליו כאילו הכול בסדר,שאלתי אותו עם מה שלומו, הוא לא ענה לי, הוא רק הזיז את הראש שמולה וימינה הלסתות שלו היו מהודקות אחת לשניה חזק, לקחתי כוס מים והצעתי לו לשתות אבל הוא לא לקח את הכוס מהידי כשבאתי לקום מהכיסה הוא עצר אותי בידו  אז נשארתי לשבת על הכיסא וברגע זה קאפתי אני מתחילה להרגיש מין דיגדוג לא נעים בתחתי הבטן והנשימות שלי נהיו נוקשות, רציתי לצרוח לא ידעתי מהוא מתכוון לעשות לי ואז הוא התחיל למלמל דברים בשקט ולאט לאט הוא מתחיל לדבר יותר חזר והוא אומר לי "למה אני צריח את זה, את הכלא המפגר הזה, כול העולם הזה הוא מין בוע שחורה של צרות"והקול שלו התגבר ונהיה כמו צרחה "את יודעת מה אני חושב שאני צריח להציל את שנינו מה זה, אני יודע שאת אוהבת אותי את תמיד היית מחייכת אלי וצוחקת מהבדיחות שלי"

פתאום הכעב בטן שלי התגבר ונהיה כועב יותר, והעור שלי הצתמרר אני לא יודעתי מה לעשות ישבתי שם על הכיסא בשקט ההסתכלתי אליו בפנים חסרי הבעה ניסיתי לחיך לומר משהוא כדי להרגיע אותו אבל הפה שלי בגד בי ולא יכולתי לומר  מילה ואז הוא התקרב אלי והתחיל לנשק לי את הצבר והוא אומר לי "אני מציל אותך" ואחרי כמה רגעים שהרגישו לי כמו שנים הוא אמר לאט וברור ליד עוזני "את עכשיו בא איתי למקום טוב יותר" היה לו ריח חזק של הלכוהול מהפה ידעתי שהוא עשה משהוא ,שהוא שתוי אבל לא ידעתי עד כמה, העניים שלי נהיו רתובות ודמה התחילה לרדת על לכיי ומשם אל ספתי הוא תען את האקדח והתקרב לנשק אותי ואז הכול פיתאום קרה כול כך מהר אני זוכרת את זה במטושטש תפסתי את ידו ולחצתי בתעות על ההדק נשמע פיצות מן האקדח ושמעתי מפיו של בעל הבית צרחה נוראית שקרע לי את הלב ופתאום הרגשתי רוח חזקה והכול מסביב נהיה שחור הרשתי שאני מוקפת בשלולית של מים אבל אלו לא היו מים זה היה דם ואני שמעתי את נשימתו הכבדה ואותו אומר לי "חשבתי שאת אוהבת אותי רק רציתי שיהיה לך טוב"בקול חלש, הרגשתי את הדמעות השחורות שלי  נוזלות אלי לכיי ומשם תפסתי את האקדח הצמדתי אותו לליב ואז יד גדולה וחמה תפסה את ידי ואחרי הרגשתי מין שלווה שנוחתת אלי משום מקום וזה באמת הייתה שלווה האחרונה שאני איפעם ארגיש.

כשהתעוררתי התעוררתי על מיטה וראיתי את הבעל הבית יובש שם מולי על הריצפה עם עיניים מלאות בדמואות ואז הוא קם והתקרה והתישב לידי, לתף את שערי ואמר "עכשיו נוכל להיות ביחד לתמיד ואני אהיה רק שלך לתמיד" באותו רגע התחלתי לצרוח תעזוב אותי ולהשתולל והמטפלות באו ראו אותו צורחת ומשתולל אבל אף אחד לא ראה אותו רק אני ראיתי אותו, והמגע שלו נשאר עלי, והריח, הריח החמוץ הזה נדבק לגופי והקול הנמוך והרגוע שלו מהדהד לי בראש, אני,אני רק רציתי לגור בעיר הגדולה ועכשיו אני יודעת שכבר לא אחיה אני כבר מתה.

המטפלות תפסו את ידי והצבעתי אליו שהוא לידי אבל הן הסתכלו וחזרו על הדבר אין פה אף אחד תרגעי הכול בסדר, אבל הוא היה שם קרוב יותר חיי יותר והמגע שלו היה אמיתי יותר.