אני מרגישה תחושות מוזרות כל הזמן...
כל מה שאני צופה שיקרה-קורה.
אני לא רעבה-אני לא אוכלת
אני לא ישנה
אני לא יכולה עם זה יותר.
אני לא מסוגלת להיות האחת שצריכה עזרה.
אני אף פעם לא הייתי כזאת.
אז יש בי את ההרגל להתמודד לבד עם כל הבעיות.
אבל עכשיו-יש יותר מידי.
יותר מידי בעיות.
אני לא מסוגלת להתמודד עם כולן בעצמי ועדין להמשיך להעמיד פנים שהכל בסדר.
כי לא הכל בסדר.
לא.
אני קורסת.
אני לא מסוגלת להתמודד עם הבעיות שלי
אבל-אני גם לא מסוגלת לבקש עזרה.
זאת הבעיה הכי גדולה שלי.
אני לא רוצה להיות האחת שדורשת צומי אז אני לא מספרת כלום על עצמי.
זה הרגל.
וקשה לשנות אותו.
אבל עכשיו אני כן צריכה את התשומת לב.
אני כן צריכה עזרה.
ואני לא יכולה לבקש אותה.
אתמול בערב הבית שלי היה ריק.
והיה שקט.
החלטתי להעלות את כל הבעיות שלי ולפתור אותן אחת אחת.
אז התחלתי.
והתחלתי לחשוב על הפתרונות.
וזה לא נגמר.
וכשהבנתי שיש לי יותר מידי בעיות.
פתאום-
התחלתי לבכות.
וניסיתי לעצור את עצמי.
ולא הצלחתי.
זה נמשך שעה וחצי.
אחרי זה הבנתי שהשתנתי לגמרי.
פעם היתי יכולה להפסיק ולעצור את הבכי.
היום כבר לא.
פעם היתי אופטימית.
היום כבר לא.
פעם היתי יכולה לשמור בבטן.
היום כבר לא.
פעם היתי יכולה להתמודד עם הבעיות שלי.
היום כבר לא.
פעם אם היתי צריכה-היתי יודעת לבקש עזרה.
היום כבר לא.
עדין מנסה לחזור לעצמה-יובל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
