קצת קשה לי עם דברים לאחרונה. אני מצנזרת את עצמי בלי הפסקה.
במהלך השבוע, הוסיף אותי לפייסבוק בחור כלשהו שאני לא מכירה. גם אין לי איתו חברים משותפים.
ומה שעבר לי בראש היה: "מי זה?" ואז: "הא, למי אכפת. הוא חמוד."
ואז הרגשתי אשמה ומחקתי את המחשבה האחרונה.
גם בשיחות עם אנשים. אני כל הזמן מצנזרת.
אני אפילו לא מצנזרת דברים שיכולים לפגוע בהם. הערות ציניות יתר על המידה. ביקורת נוקבת. חוסר טאקט.
אני פשוט חושבת: "אני לא נשמעת מגניבה מספיק. עדיף שאני לא אגיד את זה."
לחפש את המילים, את הניסוח המתאים, לצאת כמה שיותר שנונה ומתוחכמת.
כי אני כבר גדולה, אני אחרי גיל 18. זה כאילו סיימתי באופן רישמי את התיכון. באופן מוחלט.
אז אני צריכה להישמע בוגרת.
אבל כל הצנזורה הזו, גורמת לי להרגיש כמו נערה מתבגרת. כמו שהרגשתי בחטיבת הביניים. להיות בשקט, לעבור על מה שיש לי להגיד מאתיים פעם לפני שאני מוציאה מילה אחת מהפה, לדעת שגם ככה לא יקשיבו לי, כי אף אחד לא שם לב. אני בלתי נראית. מה הטעם בכלל.
הייתי רוצה להגיד שאני רחוקה מהזכרונות האלה, מרחק שנות-אור, אבל אני עדיין מרגישה יותר בת 18 מאשר בת 19. אני עדיין מרגישה כמו נערה מתבגרת. לצעוק ולבכות בלי סיבה. לצחוק ולהתפרע בלי לקחת כלום. להסתכל אחורה ולגלות שגם אם לפעמים העבר נראה רחוק, ארבע-עשרה לא היה כל כך רחוק.
לחשוב על זה, גורם לי לרצות להתכרבל בתוך עצמי ולבכות על התמימות שאיבדתי.
לא, זה לא מגניב. אני לא אעשה את זה.
הצבא מאלץ אותי להתמודד עם הדברים האלה. זה לא כמו בית ספר, שפשוט לא הגעתי ולאף אחד לא אכפת. סומכים עליי שם, אני צריכה להגיע, אני נחוצה (משהו שכל כך רציתי. שיצטרכו אותי). זה תמיד מזכיר לי שזה לא כמו שזה היה פעם.
איך הגעתי לדבר על הצבא בכלל?
(כרגיל, המחשבות שלי רצות-רצות ואני קופצת מנושא לנושא.)
(כל כך לא מגניב.)
אני חושבת שבגלל כל זה, השנה - פברואר יהיה קשה יותר. כי זה קצת רגיש, שוב. פצעים שהגלידו קצת מתחילים להיפתח. ואני כבר חשבתי שהם הפכו לצלקות ישנות.
לכן אני לא יכולה להגיד שזה רחוק ממני.
זה עדיין מרגיז. זה עדיין מכעיס.
קצות עצבים שמעקצצים והרגשה שאי אפשר להעביר במילים. חוסר מנוחה.
להרגיש שאת פשוט רוצה לצאת מהגוף שלך, שאת לא יכולה לשאת את זה יותר.
(זה לא באמת מתאר את זה. אני מרגישה משוגעת כשאני במצב כזה. אני מצנזרת - הפעם לטובה - את המחשבה שצועקת ודורשת ממני לגרד מעצמי את העור ולתת להכל לצאת החוצה.)
תישארו איתי, אוקיי? לפחות עד סוף החודש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Silent Eyes