התקופה האחרונה ניתנת לתיאור במילה אחת והיא הזויה.
אולי אפילו סהרורית.
ריקה.
מלנכולית.
תזזיתית.
זה הרבה מילים. אני אמצא רק שתיים.
מאניה דיפרסיה.
דייטים שלא מובילים לשום מקום.
שיחות שלא מובילות לשום מקום.
להסתכל על בחור שאת לא בטוחה אם את רוצה, אבל את יודעת שמשגע אותך לראות אותו מדבר איתה.
(מה? חשבתי שסיימתי עם התקופה הזו בתיכון. איך מצאתי עוד בחורה כזאת? מה זה?)
באופן מפתיע, דווקא לדבר איתה, היה הדבר הכי טוב שעשיתי. כי היא מבינה אותי, אפילו שאני לא מבינה.
ביום שישי יש כנס בוגרים.
הוא יהיה שם.
אני לא רוצה לראות אותו.
במקום לעשות את הדבר הכי הגיוני שאני יכולה לעשות,
(שזה לא ללכת)
אני אלך בכוונה.
בשביל להכאיב
לי
ולו.
(בעיקר לי, כנראה. אף פעם לא יכולתי לראות מתי אני מכאיבה לו. אולי זה קשור לעובדה שהוא אף פעם לא דיבר איתי.)
עוד שלושה חודשים, אפילו פחות, אני משתחררת מהצבא.
במקום להילחץ מזה שאני נשארת בלי מסגרת,
אני מחכה לזה.
אני רוצה לשקוע בניתוק הזה,
עד שימאס לי.
אני שומעת יותר מדי יצירות פסנתר לאחרונה.
זה מקסים ומלנכולי וזה גורם לי לרצות לחזור לנגן שוב.
זה מקסים ומלנכולי אפילו יותר כשאני חושבת על זה שאני לעולם לא אנגן ככה.
אני אמורה להיות יותר מדוכאת, אבל זה לא ממש מזיז לי.
אני רגילה לאכזב את עצמי.
אין כמו להשתכשך ברחמים עצמיים לפני שאת פוגשת את האקס שלך אחרי שלא ראית אותו מאז שנפרדתם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Silent Eyes