אני נגד אלכוהול, באמת. אחד הדברים שהכי מפחידים אותי זה איבוד השליטה על עצמי.
עוד אין לי רישיון, אבל אני לא אנהג אחרי שאני אשתה. גם אם זה שוט וודקה או שליש בירה (כי אני לא מסוגלת לשתות חצי בצורה נורמלית, אז אני שותה שליש ומה שנשאר פשוט מתחמם ומתחמם ונהיה בירה מגעילה. שגם אותה אני שותה אחר כך, אבל זה בכלל בכלל לא העניין פה).
זה קצת מזכיר לי קצת את פרדוקס השקרן הפסיכומטרי... (איכ. זו למשל סיבה טובה לשתות.)
בספטמבר היה לחברה מהצבא יומולדת. ווהו! בית ריק ואלכוהול!~
בספירה הכוללת (שנעשתה אחרי ההתפכחות ובעזרתם האדיבה של כל מי שזכר מה ששתיתי) שתיתי חצי בקבוק של סמירנוף אייס, 4 שוטים של וודקה בטעם של וודקה עם טעם לוואי, שליש בירה ויותר מדי שלוקים מבקבוק של קאווה שהסתובב בחצר של הבית.
כן, לא הייתי הבחורה הכי פיכחת בחדר, אבל גם לא הייתי הכי שיכורה.
התנאים שלי ברורים:
אני לא מגיעה להתעלפות.
אני לא מקיאה.
ברגע שהראש מתחיל קצת להסתובב זה הקיו שלי לעצור לרגע, לשבת, לשתות מים, לאכול משהו קטן.
להירגע.
בחצי הדרך להשתכרות שלי, הייתי צריכה להתפכח באופן מיידי בשביל לעזור לחברה היותר-שיכורה שלי.
שהקיאה בתוך ארון.
אני לא יודעת מה היא שתתה, זה היה בתחילת הערב.
מדאיג.
אחרי זה נהניתי יותר ונתקלתי ב-מ' שוב ושוב ושוב באותו ערב.
עד שהגענו לחצר והתמזמזנו שם.
מממ... נוסטלגי.
הבעיה האמיתית היא שאנשים יותר מדי עסוקים ב"לי זה לא יקרה" ו"אני לא כזה".
(אני חושבת שאני גם כזאת, באופן כלשהו)
אבל עובדה שאף פעם לא שכחתי דברים בגלל האלכוהול.
אף פעם לא התעלפתי.
אף פעם לא הקאתי.
כן, אני שמחה וצוהלת בהשפעת אלכוהול, אבל לא עשיתי לעצמי בושות עד עכשיו.
כן, היו לי האנגאוברים (חמרמורות, למרגיזים שביניכם) מטורפים, אבל לא התעוררתי בתוך הקיא של עצמי.
הכל בסוף הוא עניין של מידה. כמו כל דבר.
מה שמזכיר לי את האקס, שלא ממש יודע לחשוב על המידה.
מה שנגמר ביומולדת שבו הוא הקיא מחוץ לאיפה שישבנו.
ואז בדרך, מהחלון של האוטו של אבא שלו.
יומולדת שמח.
מצטערת שאני לא מצליחה למצוא את הכיף בלהקיא את הנשמה.
אוף, ADD מזויין. אני לא מצליחה לשמור על רעיון אחד רציף, חוץ מאלכוהול.
בזמן שהאקס היה משתכר גרוע, מ' משתכר בצורה חמודה ומיידית. יותר ממני.
פעם אחרונה שהוא השתכר הוא היה רכושני וקטנוני ואמר לי שהוא אוהב אותי. וזה היה עוד לפני שהחלטנו שאנחנו מתחילים לקחת את הקשר ברצינות.
אני לא יכולה לכתוב פוסט נורמלי.
טוב, חבל, זה מה יש.
וכי זה מצחיק אותי, אפילו שאני לא אוהבת טקילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Silent Eyes