אני רוצה למצוא את המילים,
לשאוף את האוויר לריאות שלי,
להסתובב אליך,
לפתוח את הפה שלי
ולצעוק עד שהגרון שלי לא יוכל לעמוד בזה יותר.
אני כועסת כי נתת לי להרגיש שזה יכול לעבוד.
ואחרי משבר קטן ועוד משבר קטן,
יצאת לגדנ"ע לשבוע וחזרת מלא תובנות.
אנחנו נגרום לזה לעבוד, כי אנחנו רוצים.
כי זה חשוב לנו.
שקרן.
אני לא יכול להפסיק לחשוב על המפקדת שלי מהגדנ"ע וזה לא הוגן כלפייך. זה לא שאני מדבר איתה, היא פשוט נמצאת במחשבות שלי.
אני כועסת כי איבדתי אותך הרבה לפני זה.
חבל שלא אמרת לי.
אמרתי לך. יותר מפעם. יותר מפעמיים.
זה לא שהקשר שלנו היה ארוך, חודש וקצת, אבל זה הרגיש כמו יותר, לפחות בהתחלה,
כי נתת לי להרגיש ככה.
אני מחבב אותך
אני מעריך אותך
אני מוקיר אותך
את הדבר הכי טוב שקרה לי בתקופה האחרונה
את מדהימה אותי
אני יושבת וחושבת לאן כל המילים והרגשות האלה ברחו.
איפה איבדת אותם? איפה אני יכולה למצוא אותם?
אני לא יכולה.
ויתרת עליהם.
גם כשהתקשרת אליי, לא התקשרת להתוודות על זה שאתה חושב על מישהי ואתה מבולבל.
ידעת מה אתה רוצה.
ואם אתה יודע מה אתה רוצה,
אז מה בכלל נשאר לי להגיד? איך אני יכולה לשכנע אותך להישאר?
זה מזכיר לי פרידה מסשה, אחת מיני רבות, שבה הוא הודה שהוא רוצה את הידידה שלו שהיא "כמו אחותי".
ואני בן אדם טוב. אני רוצה שיהיה לאחרים טוב.
לך על זה. לך אליה. אל תחשוב עליי ותרגיש רע. זה בסדר.
אני לא רוצה לתת לו את האישור להרגיש בסדר עכשיו.
הוא אמר שהוא מרגיש חרא.
טוב מאוד, הוא צריך להרגיש ככה.
מילים הן נשק ואתה לא יכול להיות קל דעת כשאתה אומר דברים.
משהו שאתה אומר יכול להישאר שנים במחשבות של מישהי.
אני כועסת.
אני זועמת.
אני פגועה ועצובה ושבורה והדבר האחרון שאני יכולה לחשוב עליו זה על להמשיך הלאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Silent Eyes