מדהים אותי שברגע שאני קצת מתרגלת ללהיות בלי חבר,
מעסיקה את עצמי בעבודה ובמשפחה ובחברים,
אני מגלה שהיי! זה לא נורא בכלל! למה רצתי למצוא חבר חדש ישר אחרי שאני ו-מ' נפרדנו?
(למרות שמצאתי אותו לגמרי במקרה, אבל מה חשבתי למצוא באתר היכרויות? חתול?)
יש משהו מזעזע בפרידה ממישהו. בעיקר כשאת מנסה לעשות clear cut ממישהו שבילית איתו הרבה והיית ממש קרובה עליו. המוח שלך, המחשבה שלך, ההרגל, מתקשים לעקוב אחרי מה שקרה. ילדים מבטאים את זה בקול, בזמן שמבוגרים מעדיפים פשוט להתעלם מזה, כי זה יעבור.
אני חושבת שזה הופך את זה ליותר קשה ומעיק. זה מכביד, להסתיר את זה עמוק במחשבות ולהעמיד פנים שזה לא שם.
"הא, אני אמצא עוד מיליון כמוהו!" אבל בינתיים כל כך ריק בלעדיו.
למה אנחנו מסרבים להודות בזה שפרידה זה כואב? זה עצוב, זה מרוקן נפשית, זה מתיש.
שבוע אחרי ש-פ' נפרד ממני, שלחתי לו סמס. "אני מתגעגעת אלייך". כל כך פשוט וכל כך ישיר. הוא לא ענה, כמובן (באיזה שהוא מקום, אני שמחה שהוא לא ענה. זה היה רק מתסבך אותי אם הוא היה עונה), אבל לומר את זה ולומר את זה לו, זה היה ממש משחרר.
קצת לפני זה, היה בי כעס. למה אני מרגישה כל כך לבד? ביליתי את השבוע בלצאת ולשתות ולבלות ולישון ולעשות דברים שאני אוהבת, אבל הרגשתי אבודה. אז נפרדנו, אז מה? אנשים נפרדים ואף אחד לא מת והכל בסדר! מה אני עושה דרמה מהשטות הזו?
שלחתי לאשת הודעה שאני מרגישה שאני אבודה ולעזאזל, אני מתגעגעת אליו כל כך. היא ענתה שזה טבעי ושזה פשוט יעבור עם הזמן, כמו שאני יודעת, כי זה כבר קרה. "איך זה שאנחנו תמיד שוכחים כמה זה כאב ועושים את זה שוב ושוב?" אני שואלת והיא עונה "כי אנחנו זוכרים גם את החלק המתוק".
שיט, נכון.
אני לא בטוחה איך זה קרה, אבל זה הרגיש כאילו מישהו עשה לי סוויץ' במחשבה.
אני אהיה ממורמרת כמה שאני רוצה , אבל בתכל'ס, לפני שהקשר איתו התדרדר, היה ממש כיף. הוא בחור מצחיק ומשוגע ותמיד היה כיף איתו.
זה לא עבד וזה חבל, אבל אני אמשיך הלאה, כי זה לא ייתן לי כלום, לשבת ולבכות על זה.
אני יכולה לחשוב עליו וזה בסדר להתגעגע. זה טבעי, איבדתי מישהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Silent Eyes