אני מפחדת.
ברגעים כאלה, כשיש אזעקות בלי סוף בדקום, אני מפחדת.
כשאני חושבת על האנשים שנהרגו בקריית מלאכי הבוקר, אני מפחדת.
כשאני חושבת על זה שיש לי משפחה במועצה האזורית יואב, לא רחוק מקריית מלאכי, אני מפחדת.
כשאני חושבת על זה שסבא וסבתא שלי הלכו לעזור לדודים שלי עם הילדים, אני מפחדת.
כשאני חושבת על זה שסבא שלי, בחור צעיר בן 80, שהולך במהירות של מטר לחמש דקות, צריך להגיע לממ"ד תוך 30 שניות, אני מפחדת.
כשאני אני חושבת על בת דודה שלי, צוציקית בת 5, שהולכת במהירות של צ'יטה על ספיד, אבל נופלת כשאין שום דבר שמכשיל אותה, צריכה להגיע לממ"ד תוך 30 שניות, אני מפחדת.
כשאני יושבת בעבודה, מתרגמת דוחות לאנגלית ושומעת רדיו ובדקה אחת השדרנית אומרת 6 מקומות שונים שבהם הכריזו על צבע אדום, אני מפחדת.
ברמת השרון, רחוק מהבית בראשון לציון ובהחלט רחוק מהדרום, אני עוצרת לרגע ועושה הפסקה מהעבודה השוטפת בשביל לעצום עיניים ולהתפלל לשלומם של האנשים היקרים לי בדרום ושאר התושבים בדרום.
אני חושבת על התאומים, האחים הגדולים של הצוציקית.
בעופרת יצוקה הם היו בכיתה א' והצוציקית הייתה בת שנה וקצת. הכנסנו את התאומים לכיתה א' בבית הספר היסודי שליד הבית שלי ואת הצוציקית למעון ויצ"ו בשכונה. אחותי בחופש לפני סמסטר א' בשנה ראשונה ואני הייתי תיכוניסטית, אז היה לנו מספיק זמן לשלושתם. התאומה סירבה בכל תוקף ללכת לבית הספר וטענה שהיא מפסידה "האי" בטלוויזיה בבית שלה (לנו אין כבלים). זה הרגיז אותי כל כך, רציתי להוריד לה שתי סטירות, אבל הסתפקתי בלהרים אותה בשתי ידיים ולקחת אותה לבית הספר בזמן שהיא משתוללת.
התאום קיבל את המצב בהבנה. מה אכפת לו "האי". סידרה של בנות.
הצוציקית... לא אכפת לה מכלום, מתנהגים אליה כמו נסיכה.
הם היו אצלנו שבוע וחצי.
ועכשיו. התאומים בני 12 ועסוקים בלמרר אחד לשניה את החיים והצוציקית עסוקה בלהיות ילדה-של-אמא. ציפיתי להם עוד אתמול, אבל הם עדיין בדרום.
וגם סבא וסבתא שלי, כמו שגיליתי הבוקר.
קצת קשה לי לנשום ויש לי בחילה. אני מרגישה שהראש שלי מלא בערפל והכל לא ברור לי עכשיו. כל מה שתיכננתי לסופ"ש עומד בסימן שאלה גדול, כי הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לצאת למקומות ולהנות ולהתנהג כאילו הכל כרגיל.
כי שום דבר לא כרגיל עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Silent Eyes