ושוב, לא-בדיוק-אותו-ריב-אבל-די-דומה.
כאילו שהוא הבנאדם היחיד שאי פעם היה צריך ללהטט בין צבא-עבודה-חברה-משפחה-חברים. מה אתה רוצה, מדליה?
אתה עושה את הבחירות שלך בחיים ואני לא הולכת להעמיד פנים שזה לא מזיז לי.
"אז הוא (הבוס) אמר לי, שאם אני לא יכול לתת שלוש משמרות לשבוע הבא, אני לא אעבוד יותר."
"..."
כאילו שהם לא ידעו שהוא נמצא בצבא! מה הם חושבים, שהצבא זה תוכנית כבקשתך?
ושבוע הבא זה יום הזיכרון ויום העצמאות, והוא סוגר.
ואז, בנוסף לזה, הם רוצים שהוא יעבוד משמרות ערב.
כלומר, הוא מתחיל לעבוד בשלוש בצהריים וחוזר הביתה באחת עשרה בפאקינג לילה!
"אל תדאגי, אני אנסה להחליף למשמרות בוקר."
"..."
וכשהוא מדבר איתי על זה, הוא נשמע כועס, כאילו זו אשמתי שהוא עובד שעבודה הדפוקה הזו.
הוא מעודד את עצמו, "עוד חודש וקצת ואני אתפטר".
כאילו שזה משנה באמת. אם אתה כל כך רוצה להתפטר - אז תתפטר! אל תחכה לבונוס מטופש שאתה מקבל אחרי חצי שנת עבודה!
אתה מפסיד כל כך הרבה מהחיים שלך, הכסף הזה באמת שווה את זה?
ועוד שיחות ושיחות ושיחות על זה, למחזר את עצמי ואת הדעה שלי והוא מתנצל ואומר "עוד מעט".
אני באמת מנסה. אני מושכת את זה, מכריחה את עצמי לנשום ולהירגע, לא לעשות דברים פזיזים.
אני רוצה להיות איתו. באמת. אני חושבת שהוא רוצה להיות איתי.
אבל כמה אני אצטרך לחכות?
הרי אחרי העבודה הזו, תהיה עבודה אחרת, עד השחרור שלו (הוא טוען שזה לא ימצא עבודה אחרי זה, אני טוענת שהוא מזבל בשכל).
ואז הלימודים שלו, בבאר שבע (נושא אחר שדי מרגיז אותי, מסיבות שונות).
ואז "החיים האמיתיים", מה שזה לא יהיה.
כנראה שאני אצטרך לחכות לו כל החיים שלי, הא?
איזה זין.
ויותר מרגיז אותי מלדבר על זה,
זה שכשאני אעלה את הנושא, במין שיחת "יחסינו לאן" שהיא מסווה ל"אלוהים, אני מרגישה תקועה בקשר הזה", הוא יתחיל להתמסכן לי.
ואז אני אוותר.
כי אני תאאאאאאאאאמיד מוותרת.
כי אני נחמדה. אז אני נותנת לזה לרמוס אותי שוב ושוב.
עד שאני אפסיק להיות נחמדה,
וזה ייגמר כמו הפרידה האחרונה שלי ושל סשה ("מגיע לי טוב יותר, ביי!").
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Silent Eyes