הזמן עכשיו.

תמיד קשה לי עם התחלות, אז תאלץ לסלוח לי על ההתחלה הצולעת, אני בטוחה שזה לא מפריע לך(:

האמת היא, שהרבה זמן התחבטתי בנושא הזה [וכאן נסיים עם השפה הגבוהה[:p על שיחה פנים מול פנים וויתרתי, תמיד יוצא שלך אין מה להגיד ואתה אדיש מדי ולי יש יותר מה להגיד ובסוף יוצא שאני בקושי אומרת.

מכתב נראה לי הכי...הכי מתאים. יותר קל לי להתבטא ולהעביר רגשות בכתב [לא שזה מעניין אותך אבל נניח שכן(: ).

נתחיל מזה שהייתה תקופה לא קלה. אפשר להגיד רעה ממש. או איך לנסח את זה בעדינות? מזעזעת.

תערובת של דברים שהסתבכו והפכו למן כדור צמר עם מלא קשרים שסירב להסתדר. מן ריקנות כזו, הרבה זמן שהרגשתי לבד ומשהו היה חסר לי... להרגיש נאהבת בין היתר.

ואז... אז אתה באת, מתישהו בתחילת שנה [ולחשוב שביומולדת שלי בשמבלה התעצבנתי שאניה הביאה אותך כי אני לא מכירה אותך בכלל]. זה לא התחיל מיד, זה התחיל אחרי איזו מילה שחברה זרקה עלייך ועליי, משהו על זה שאנחנו מתאימים. אמרו לי את זה הרבה פעמים על בנים אחרים, אבל לא באמת ייחסתי לזה חשיבות, תמיד הם היו מהבלתי מושגים, כאלה שלידם הביטחון העצמי שלי צלל לאפס.

איכשהו איתך זה היה שונה לגמרי, נראית לי שונה מהם, אחד כזה בלי האף למעלה, והתחלתי לחשוב על מה שהחברה אמרה, אולי היה משהו במה שהיא אמרה, היא אחת שיודעת על מה היא מדברת, התחלתי להאמין לה. וככה זה נבנה, מאיזה משפט שחברה זרקה עד למשהו אמיתי שהרגשתי.

בהתחלה זה היה די נחמד, מן תקופת התאהבות כזו, וזה קיץ אז זה בכלל התאים, חשבתי שזה יעבור מהר כמו שזה הופיע. ואז הגיע חורף, ואומנם זו העונה האהובה עליי אבל היא תמיד מדגישה לי את הלבד שלי. והרצון למישהו גבר, ועדיין היית שם, התקרבנו מאז תחילת שנה. בסוכות לקחתי את הצעד הזה, ניסיתי להתקרב כמה שיותר, לגלות מי אתה.

דחיתי כ"כ הרבה פעמים לדבר איתך, לפעול. וכמה שזה ישמע לך מצחיק או מוזר, זה נמשך בערך 4-5 חודשים.

ואז הגיע הסילבסטר. כ"כ לא תכננתי לעשות משהו באותו יום. טוב... בעצם כן, מודה. היה איזה תכנון קטן, אבל ככה זה היה בכל פעם שנפגשנו, וכפי ששמת לב, זה לא יצא לפועל.

לא באמת חשבתי שאני אקח אותך הצידה ואדבר איתך, התרגלתי כבר לעובדה שאני מתכננת משהו וזה לא יוצא לפועל, כל מי שידע על ה"התאבות" הקטנה הזו כבר התרגל, הפסיקו לשכנע אותי לדבר איתך.

כנראה שכשהפסיקו להלחיץ אותי, התחלתי להירגע, להבין שזה לא כ"כ נורא, שמה שיקרה צריך לקרות. חברה אחרת אמרה לי שזה הגיל לעשות בו טעויות במערכות יחסים כדי שבעתיד נלמד מהן.

אבל איתך, איתך לא רציתי לטעות, רציתי שהכול יהיה מושלם, כמו שתמיד רציתי.

ואז בערב הזה, חמש דקות לפני השיחה הזו, אמרתי לעצמי זה או עכשיו או לעולם לא, והידיעה שאתה בחיים לא תדע על זה, שיגעה אותי. יש לך את הזכות לדעת שאתה נאהב. כל אחד היה רוצה לדעת דבר כזה אני חושבת. לא ניגשתי לשיחה הזו עם ציפיות כלשהן, לא ידעתי מה יקרה אחריה. ולשם שינוי, לעומת התכנונים הקודמים שלי, בכלל לא תכננתי אותה בדרך מושלמת. המוח שלי היה מרוקן.

ואז אמרתי לך לבוא שנייה החוצה, בחיי, זה היה הרגע הכי מפחיד\מלחיץ שעשיתי בחיים שלי [כן, הרבה לפני כל הניתוחים שעברתי...], הלב שלי דפק כמו אחרי ריצת מרתון, כמו השנייה הזאת לפני שאתה עולה במה כדי לתת את הופעת חייך, מכיר את התחושה?

ואז איכשהו, התחלתי לדבר. זה היה נוראי, רציתי לברוח, התחרטתי כבר אחרי שהוצאתי את המילים "בוא שנייה החוצה" אבל היה מאוחר מדי.

ישבתי שם, קופאת מקור, בוהה באיזו נקודה בחושך ומנסה לשחזר את כל המשפטים ששיננתי שנייה לפני במוח, כלום לא שוחזר. אני אפילו לא זוכרת מה אמרתי לך, הדבר היחיד שאני זוכרת זה שאמרת "אני שמח שאמרת את זה" ולהגיד לך את האמת? אני גם שמחה שאמרתי את זה. אין לך מושג איזו הקלה הרגשתי אח"כ. כאילו הורדתי איזו אבן ענקית מהלב. אני לא יודעת ממה יותר שמחתי, מזה שסיפרתי או מההקלה שהרגשתי. אני חושבת שמההקלה.

 עברו כמה ימים, כמעט שבוע ולא שמעתי כלום ממך, המשכנו כרגיל, זרקתי איזה היי עם חיוך והמשכתי ללכת. ביום אחרי התחרפנתי ממתח, חשבתי שכל דקה יגיע איזה SMS ממך אבל שום דבר לא התקבל.

באיזה ערב שחזרתי הביתה לא יכולתי יותר, שאלתי את עידו אם אמרת לו משהו.

ציפיתי לתשובה קצת פחות מאכזבת. לתשובה שלא תגרום לי לבכות כמו מפגרת איזה שעה.

זה היה כמו סכין בלב... עד כמה שזה ישמע קיטצ'י. ואתה? אתה המשכת כרגיל, כאילו לא שברת למישהי את הלב [אני מצטערת שזה ישיר כ"כ... אני רק מתארת לך מה היה המצב] וזה שיגע אותי יותר מהדקירה הזו. לקח לי זמן לחזור לעצמי, יותר מדי שיחות עם חברות שבלעדיהן היה לי יותר קשה לעבור את זה. חברות שגרמו לי להבין שבתכל'ס זה הפסד שלך, ופעם ראשונה בחיים שלי, באמת האמנתי שזה הפסד של מישהו אחר שהוא לא רוצה אותי. למרות שלפעמים, אפילו היום, יש לי את הירידת ביטחון הזו, שבחיים לא יהיה לי מישהו כי אני לא מספיק טובה ודברים כאלה.

הופתעתי לגלות שאתה רוצה לבוא למתכונת שלי. הופתעתי לטובה, רציתי שתבוא. רציתי להוכיח לך מה הפסדת, אני לא יודעת למה, פשוט רציתי, לא משנה מה הרמה שלי ולא משנה עד כמה טובה הייתי.

רציתי פשוט לעמוד שם ושתשים לב אליי, שאני קיימת.  

אחרי המתכונת החלטתי שאני רוצה להתנתק ממך, לצאת מכל הסיפור הזה.

אז כמו מטומטמת הפסקתי לדבר איתך.  זה היה צעד מטומטם, ממש כמו השיחה ההיא.

חשבתי שככה אני אשכח ממך יותר מהר, וצדקתי. שכחתי ממך, עבר לי ממך. שוב החלל בלב שלי התרוקן, שוב הרגשתי זוועה. לא בגללך, אלא שוב בגלל שאין לי מישהו, אין לי מישהו שימלא את החלל הריק הזה. יכול  שזה מה שהייתי צריכה, למלא חלל ריק, ואתה פשוט היית שם, היית הכי נגיש.

וזה היה אמיתי, אמיתי מכל דבר שאי פעם הרגשתי למישהו.

עזבי את האולפן לשבוע, לא היה לי טעם להמשיך בו, לא היה לי טעם להמשיך בכלום כל עוד אני לא מרגישה נאהבת ע"י מישהו. זה היה שבוע של ניקוי ראש, מהכול.בין היתר ממך. הפעם לגמרי.

עכשיו כשאני רואה אותך הצביטה בלב היא שונה מפעם, עכשיו היא בגלל שאנחנו לא מדברים.

 בקיצור גיא, תודה על התקופה הזו, שלמרות שהיא הייתה קשה, למדתי ממנה והתבגרתי ממנה.

תודה שהיית הטעות הראשונה שלי, הטעות שתגרום למערכת היחסים שלי עם מישהו להיות מושלמת כמו שאני רוצה. תודה לך שבזכותך אני קצת יותר אמיצה.