חיים נסתרים, מציאות מקבילה
בלוג #2. אישי, אמיתי וללא מעצורים. |
| 5/2008
ביום הזיכרון אני בוכה.
אני אפעם לא בוכה.
אני ילדה גדולה ואמיצה.
תמיד עם הראש למעלה.
ואם לא, מסתכלים למקום אחר, שיעשה טוב.
אסור לבכות, זה מראה על חולשה
אני ילדה חזקה
בשנים האחרונות, אני בוכה בטקס של יום הזיכרון [ובטקס ליום השואה כמובן]
ואני לא אוהבת את זה,
אני מנסה שלא, חונקת את הדמעות.
אני לא באה עם משקפי שמש,
כי זה אומר שהתכוננתי מראש לבכי,
אבל כמו שאמרתי, אני לא בוכה
אני חזקה.
ואז יש דמעה, ואני מנסה לעצור,
המחנק בגרון נשאר מחנק, לא בוכים.
עושים כאילו מסדרים את המשקפיים ומנגבים את הדמעה.
שנה שעברה, שבוע לפני יום הזיכרון בא ילד חדש לכיתה,
ואני ישבתי לידו בטקס,
הסברתי לו דברים [הוא בא מחו"ל]
אני חזקה, לא בוכים.
ועוד ליד בנים?
מחזיקה את עצמי.
אחות של מישהו שנפל אצלנו בבית ספר דיברה
ואני כבר לא יכלתי להחזיק,
יצאו דמעות,
מנסים להסתיר עם המשקפיים,
בחיים זה לא מצליח,
מסתכלים לכיוונים אחרים,
אסור לאנשים לראות אותי בוכה.
אני חזקה.
בכיתי כמובן, אבל פחות,
פחות ממה שבאמת יכל לצאת.
אני לא בוכה.
אני חזקה.
מחר, טקס יום הזיכרון
ואני אשתדל לא לבכות.
אני לא בוכה אפעם.
רק לאחרונה בימי הזיכרון.
אני לא בוכה.
אני ילדה חזקה.
אסור שאנשים יראו אותי בוכה.
זה היום הכי קשה בשנה, וכלל שגדלים, מבינים יותר וכלל שגדלים יותר קשה ככה פתאום לעבור בערב ליום עצמאות ולשמוח אני אעשה את זה כמובן בפחות קלות משנה שעברה, זה בטוח. שנזכור, שנזכור ונעריך את האנשים האלה, האנשים האלה שלפנו בכל מלחמותינו. יזכור
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
