"זה שיגע אותי איך שכולם הרגישו בדיוק כמו שאמרו להם שהם צריכים להרגיש"

אז מסתבר שגם הריתוק יכול להוות לי שיגרה. וזה באופן מאוד מוזר ומאיים נותן לי קצת בטחון.

לקוםבשבע בבוקר, במיטה המגעילה, ולפחד שתצמח לי עוד יד מהמזרונים האלה.

לא להיות בלחץ של להספיק להגיע למסדר, כי אני כבר כאן. התארגנות בוקר איטית ונעימה.

רוב היום (במהלך השבוע) להימצא בסביבת האנשים במשרד שלי, להמשיך במשימה כאילו הכל כרגיל.

בערב שכולם הולכים להירגע קצת. להשלים דברים שלא היה לי זמן או כח לעשות קודם.

לשבת קצת מול המחשב. (אני מתביישת להודות שהריתוק הזה לימד אותי לשחק במשחקי רשת מפגרים.)

לעשן

לדבר בטלפון עם אנשים אהובים, או כאלה שאמורים להיות.

לנקות את הפרגולה (וזאת הנקודה המעצבנת בכל יום, כי אין לי בעיה לנקות, אבל זה מתסכל כל פעם מחדש לראות שלאנשים פשוט לא אכפת ולא לוקחים אחריות על שום דבר, ואני זאת שבסופו של דבר צריכה לנקות את זה.)

להתקלח (גם זה קצת בעייתי, כי אני לא אוהבת להתקלח כאן, זה לא הבית, ולמרות שאני בערך הבנאדם הכי לא מפונק בעולם, משהו בלהתקלח כאן, לא נעים לי.)

לראות טלוויזיה בחדר של הקצינה תורנית, בו אני גם ישנה, לנסות לקרוא ספר.

ואז להירדם.

ושוב.. לקום בבוקר..

אז גם בדברים הכי משעממים ומתסכלים יש משהו בטוח.

לילה טוב שיהיה לי.