"תלך" אמרתי פתאום ונעמדתי ליד הדלת בקשיחות.
"מה?" הוא שאל ונהיה מבוהל.
"מה ששמעת, תקום ותלך"
"מה? אבל.. מ.. למה?" הוא התיישב על המיטה והביט בי.
"כי עודד אמר. ביי איתי, תעוף לי מהבית."
"אבל.. עדן.. אני..." הוא קם ותפס לי את היד, הסתכל לי בעיניים במבט מסכן.
"שום עדן ושום אבל, פשוט תלך כבר"
"מה עשיתי?"
"שום דבר, אני אמרתי שעשית משהו? פשוט צ-א ל-י מ-ה-ב-י-ת. אתה קשה הבנה?"
"לא, אבל... אני בסך הכול ניסיתי לעזור לך, לא עשיתי שום דבר רע, עדן נו.. מה יש לך פתאום?"
"אין לי שום דבר, חוץ מזה שהרגע ישנתי עם הבן אדם הכי מסריח ושפל שאני מכירה, בזמן שחברה שלי גוססת בבית חולים. סיבה מספיק טובה?"
"לא! אני ישנתי איתך בסך הכול כי את הרגשת נורא, ואת לא אמרת לי ללכת, את.. את זרמת ו.. אני חשבתי.. אני.. עד.. אני לא.." הוא התחיל לגמגם, ונהיה היה שהוא נורא מבולבל.
"פשוט צא!" צעקתי והצבעתי על הדלת.
הוא הסתכל עליי במבט חסר אונים לזמן מה, ואז התיישב ונעל באיטיות את נעליי הנייק השחורות שלו.
הוא שוב הסתכל עליי, ויצא.
המשכתי להסתכל על אותה נקודה בה עמד איתי לפני שנייה, ואז התחילו לצאת הדמעות.
לאחר כמה דקות של בכי נירדמתי, למחרת התעוררתי הסתכלתי על השעון, 12:13.
קמתי מהמיטה באיטיות ומולי היה המחשב, עם הודעה של מסנג'ר אחת. התקרבתי למחשב ופתחתי את ההודעה
איתי- עדן?
בדקתי באיזה שעה הוא שלח את ההודעה, ב12:01, לא מזמן.
אני- מה?
איתי- מה קרה לך אתמול?
אני- כלום..
איתי- נו עדן מה יש לך?
אני- כלום, אני עפה לבדוק מה עם נסטיה, בי
איתי- אני בא איתך
אני- אתה לא
איתי- עדן בבקשה
אני- תתארגן מהר, ביי
איתי- ביי :)
סגרתי את השיחה ונכנסתי להתקלח, כשיצאתי לבשתי מכנסיי טרנינג תכלת וגופייה בצבע לבן, ונעליי ספורט לבנות
ירדתי והכנתי לי טוסט, עליתי ואכלתי אותו למעלה, דיברתי עם כמה ילדים במסנג'ר, הרוב שאלו אותי אם נסטיה בסדר, ומה קרה לה וכו'..
אחרי 10 דקות במחשב שמעתי דפיקות בדלת, ירדתי למטה ופתחתי, זה היה איתי.
איתי: "שלום" חייך.
אני: "שלום, רוצה לשתות? לאכול?"
איתי: "לא, אני למעלה"
הוא עלה ואני לקחתי לי כוס קולה, ועליתי למעלה.
אני: "לוקח לך הרבה זמן להתארגן, אפילו אני התארגנתי יותר מהר ממך"
איתי: "אפילו?"
אני: "כן, אני בת, אני אמורה להתארגן בהמון זמן."
איתי: "חח בטח בטח. אז מתי יוצאים?"
אני: "עכשיו". אמרתי יצאנו מהחדר, לקחתי את הפלאפון שלי וחבילת מסטיקים, מפתחות ושפתון ויצאנו.
נעלתי את הבית והתחלנו ללכת.
איתי: "תגידי עדן.."
אני: "מה?" אמרתי בשקט, ובאדישות.
איתי: "בקשר לנ.. לנשיקה אתמול.. זוכרת?"
אני: "אתה חייב להזכיר?"
איתי: "אני רוצה שתעני לי.."
אני: "נו.." אמרתי בחוסר סבלנות, לא היה לי כוח לשיחות נפש האלה עכשיו.
איתי: "הרגשת משהו?"
אני: "לא"
איתי: "אפילו לא קצת?"
אני: "אפילו לא טיפונת" אמרתי. התחלתי לא לאהוב את השאלה הזאת.
איתי: "טוב, כי...אני כן הרגשתי"
-
אני יודעת שאין מתח, ושזה פרק קצר ולא כלכך מעניין, אני פשוט חייבת אבל חיייייבת
לעוף להתכונן למבחן, סוריסוריסורי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
