זו לא סתם אהבה.

איתי: "תגידי עדן.."

אני: "מה?" אמרתי בשקט, ובאדישות.

איתי: "בקשר לנ.. לנשיקה אתמול.. זוכרת?"

אני: "אתה חייב להזכיר?"

איתי: "אני רוצה שתעני לי.."

אני: "נו.." אמרתי בחוסר סבלנות, לא היה לי כוח לשיחות נפש האלה עכשיו.

איתי: "הרגשת משהו?"

אני: "לא"

איתי: "אפילו לא קצת?"

אני: "אפילו לא טיפונת" אמרתי. התחלתי לא לאהוב את השאלה הזאת.

איתי: "טוב, כי...אני כן הרגשתי"

אני: "מה? מה הרגשת?" הייתי בשוק, בחיים אף אחד לא אמר לי כזה דבר מרצונו.

תמיד אני הייתי זו ששואלת את השאלות האלה, תמיד הייתי מתעניינת איך הייתי אחרי כל נשיקה.

איתי בא להמשיך לענות, אך פתאום שמענו מישהו קורא לו מאחור, הסתובבנו שנינו ביחד וראינו 2 חברים של איתי.

"אה גבר, מה קורה אחי?" שאל אחד מהם. אחד מהם היה די חתיך, אבל השני נראה כמו ערס מגעיל.

איתי: "אה יוסי, מה אתם עושים פה?" אז לערס הזה קוראים יוסי, אוקי.

יוסי: "שמענו שהכוסית הזאת נפצעה קשה, באנו להביא לה 'ברכה'" הוא אמר וקרץ לאיתי.

הסתכלתי עליו במבט גועלי, איך הוא יכול להגיד כזה דבר? הסתכלתי על איתי שצחק מה'בדיחה' של יוסי, הפרצוף שלי נהיה עצבני ואיתי הפסיק לצחוק ונהיה רציני.

יוסי: "אז מה... לא תכיר לנו את החברה החדשה שלך?" שאל והסתכל עליי, בחן את כל כולי.

איתי: "זא..." , "אני לא חברה שלו", קטעתי את איתי.הוא הסתכל עליי באכזבה והשפיל את מבטו.

יוסי: "אה לא? אז מה את בשבילו?"

אני: "כלום, הוא רצה ללכת לבקר את נסטיה, חברה שלי, אז הוא פגש אותי עכשיו ונדבק אליי, כמו אלוקה"

איתי: "מה?! אוי עדן, באמת, ממש בוגר. את יודעת מה? את יכולה ללכת לבד לחברה שלך, ביי" אמר והתחיל ללכת.

יוסי: "רק שתדעי, את פי אלף יותר שווה מנגה, ביי" הוא לחש לי והתחיל ללכת אחרי איתי, וכך גם החבר השני.

הסתכלתי עליהם מתרחקים ומידי פעם איתי הסתובב לראות איפה אני, ומה איתי. התעצבנתי והתחלתי ללכת

הגעתי לבית החולים והלכתי ל'מזכירות'.

אני: "אמ סליחה?"

המזכירה: "שלום חמודה, מה את צריכה?" פנתה אליי אחת המזכירות שם עם חיוך נחמד.

אני: "אמ... אני רוצה לדעת מה עם נסטיה, בבקשה. היא באה אליכם אתמול אחרי תאונה קשה, אפשר בבקשה לדעת מה קורה?"

המזכירה: "שניה, אני אברר"

אני: "אוקי תודה" אמרתי והמזכירה בדקה במחשב שלה.

המזכירה: "נסטיה, כן. נסטיה במצב לא קל, יש לה שבר חמור מאוד ברגל, יכול להיות שלא תהיה לה רגל"