עשיתי פוסט נוסף שמור בטיוטות אך הוא לא יתפרסם לעולם.
לפחות לא עכשיו.
אז הפוסט הקודם היה לגבי משהיא קרובה ביותר, עכשיו נראה שהכל בסדר
עברתי את הסערה הזאת שסחפה אותי כ"כ הרבה זמן.
יצא לי לדבר טיפה, להגיד מה אני חושבת מה קורה אבל ממש טיפה.
הכל עוד שמור אצלי, וכך הוא ישמר.
אני יודעת שלא טוב לשמור דברים אבל כך אני.
חשבתי שאנחנו מתרחקות וכך קורה, החברה הכי טובה אני יודעת אבל השתנת
השתנת מספיק, יותר מידי. את מסתובבת עם האנשים הלא נכונים מבחינתי.
אני יודעת שזה נשמע דפוק אבל כך זה אני לקחתי את הרגליים והלכתי, את עוד נשארת
רציתי לדבר איתך על מה שקורה לגביינו, לא יותר מידי.
אבל בשביל מה? בשביל שנפגע עוד?
הבנתי שאני משלה את עצמי יותר מידי, שיש אנשים סבבי, שאוהבים.
אבל כנראה שלא. בימיים האחרנוים הרבה אנשים מתייעצים איתי, כרגיל
אבל רק עכשיו הבנתי לכמה אני עוזרת.
"____ את יודעת, אם אני אצטרך משהוא לדבר איתו אני יודעת שזאת תהייה את."
זה היה נחמד לשמוע את זה, באמת.
אבל בשביל מה אני צריכה את זה? אני לא רוצה מאף אחד כלום!
אני לא בוטחת לא סומכת ובעיקר, לא אוהבת.
אני לא פונה לאף אחד ובעצם אני לא רוצה אף אחד.
זה נראה שאני שמחה לפעמים אבל האומנם? לא.
אני חושבת שאנשים מתחילים להשים לב לזה שיש דברים שמפריעים לי, אבל אני לא רוצה לדבר.
אני מתנהגת "כרגיל".
נשמע שאני בכיינית או כאלה.
אבל אני לא, אני לא אוהבת את האנשים שבוכים כל היום, מיללים על כמה שרע להם.
אני פשוט מתמודדת עם זה ומה שבטוח אני לא אלך לבכות לאחרים.
אני אבכה לעצמי, בשבילי.
אני חושבת שמיציתי את הנושא הזה.
רק עוד דבר אחד קטן.
אני כבר לא מתאמצת יותר מידי בשביל אף אחד, אז תאמצו את השיטה שלא להתרגש יותר מידי מדברים.
תחיו איך שאתם אוהבים ללא חוקים או כאלה, רק תהייו מי שאתם אל תחפשו להיות משהו אחר
תלכו בזרם שלכם, רק אל תסחפו יותר מידי.
עריכה: יום ראשון 19:08.
תראו מי שמדברת, אני אפילו עובדת על עצמי בעניים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
