כשאמרתי אז שאני מרגישה חלולה ללא רוח חיים
ממש התכוונתי לזה.
אני יודעת שאני אמרתי שאשתדל להיות אופטימית אבל אני מצליחה
עד שאיזה משהו קורה, או שהחלל הריק הזה משתלט עליי.
כמה ימים אחרי שכתבתי את הקטע שבפוסט למטה,
הייתי בדירה לבד שכל שאר הבנות יצאו והחלטתי שאני רוצה לשבת עם עצמי.
היו רגעים שעלו בי מחשבות ורצונות לעשות דברים..
היו רגעים שבו רציתי לעשות קץ..
היו הרבה רגעים. אבל הסיבה שלא עשיתי? היא רק אחת.
לא בגלל משהו, לא בגלל משהוא, והפעם לא בגלל משהיא.
אלה בגלל שהדמות החלולה שלי נכנסה בי וגרמה לי רק לחשוב ולרצות,
היא לא נתנה לי את היכולת לזוז סנטימטר כדי שאוכל לעשות זאת.
האמת שאני לא חושבת שזה היה משנה.. אדם אחד.
לא נורא במילה כל יום נהרג עוד חייל, עוד נפגע, עוד מחבל, עוד נרצח לא חסר
אז למה שיהיה אחת חסרה שיש לה לפעמים נטיות התאבדות?
כן מסתבר, האומנם כ"כ לא חשבתי שכך זה יהיה.
אבל מצד שני לא הייתה לי סיבה, לא הייתה סיבה מספיק ברורה כדי שאעשה את זה.
אני מאמינה לרוב שלכל דבר יש סיבה ואם לזה לא הייתה?
כנראה שכל זה לא אמור לקרות.
נותרו לי עוד יומיים, עד אז לא תהייה שלי.
הוא ישים לך את הטבעת ויאמר את המילים שאז
את כבר תהיי שלו, אני לא אוכל עוד לדעת שאת שלי.
אם כמה שאת אומרת שעדיין לא משנה מה אני תמיד יהיה אהובתך.
זה לא נראה אמין.
אני פשוט סתם יהיה אחותך, זאת שיש לה אובססיה אלייך..
אני מרגישה שעוד מעט אני אבכה אבכה על הכל
ובמיוחד עלייך, עד אז שתעמדי בחופה כבר יגמרו לי הדמעות.
לא אוכל לבכות עוד, ואוליי לעולם? נשמע עדיף.
דיי שהרוח ללא חיים תלך אני לא רוצה אותך עוד!
את גורמת לי להרגשות לא טובות!
את גורמת לי לחשוב עד כמה אני דפוקה וגרועה אני כבר לא יכולה איתך
אז נכון אז הצלת אותי, זה לא אומר כלום. נמאס לי ממך!
אחרי שישנתי הרבה וזמן ואז קמתי להפתעתי
הרגשתי כאילו נשמתי הגיע לשער המוות.
הרגשתי כמו גופה שלא זזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
