אני מתחילה לגלות מי אני,
הייתי בטוחה בעבר שאני כבר יודעת אבל כנראה שטעיתי.
בגלל שהסובבים מחפשים לך הגדרה,
את כבר לא יודעת מה את ומה את אוהבת.
אבל אני בתהליכים..
היום היה לי רגשי נחיתות של ממש, הייתי ממש מותרדת.
כאילו מלא אנשים צבועים יש בסביבה שלי ויש רק כמה אחדים שאפשר
עוד לסמוך עלייהם, וגם הם לא הרבה.
האלה של היום נתנו לי הרגשה פעם אחת כרצויי, מנוצלת, לא רצוייה..
כל דבר אפשרי, שהייתי מותרדת.
בביה"ס אני כבר כמעט לא נמצאת בשיעורים, אני כל הזמן הולכת למקומות אחרים
העיקר לא לשבת בכתה מול 4 קירות.
לפני כמה ימים הברזתי פעמיים בלי להשים לב, אז עכשיו לא רק שאני סנילית
אני גם מעופפת ולא שמה לב למה שקורה סביבי.
אחד מהם ידיד שלי הציל אותי 'מהברזה' והשני במילה לא היה נכשיו
אני הולכת להשקיע במגמת אומנות אני יודעת שזה חשוב לי.
אני לא מפסיקה לצייר, לכתוב וכנ"ל.
הקול שלי מתריד אותי, אני חייבת לאמן אותו או אוליי ללכת לפיתוח קול אני מרגישה כאילו איבדתי אותו..
אני רוצה לבדוק על ביה"ס לצילום או אומנויות.
בגלל שכמה הלכו להבחן לאומנויות או לאקדמיה אני מרגישה מעתיקנית שכזאת.
אני מרגישה כאילו אני מחפשת חיים של אחרים.
אני חייבת להוציא לי את הקטע הזה אני יודעת שאני תמיד אוהבת להיות שונה
לא כמו כולם אבל עכשיו בקטעים האלה אני אפילו מרגיזה את עצמי.
אחותי התחתנה וזהו, האמת שאני לא מרגישה משהו שונה.
בסופו של דבר לא ירדה לי דמעה רק בחופה טיפה.
זה היה מין רגע ניצחי שלא יבש.
היא הייתה מדהימה.
אנשים לא הפסיקו להגיד לי "איזה יפה את!"
וזה התחיל לעצבן.. אני לא מתכוונת לשמוע יותר את המילה יפה..
(נשמע שאני דורשת צומי, אבל ממש לא)
וזה רק ההתחלה, הייתי אצל חברים של ההורים והחברה שלי משם
אמרה לי שהיא חושבת שאני התמניה הכי יפה שהיא ראתה.
וזה ממש לא נכון! אני סתם עוד אחת אני לא מיוחדת, לא יפה ולא כלום.
ועוד חברה טובה שלי אמרה לי היום והאמת שתמיד אבל די זה נימאס באיזה שהוא שלב.
אנשים חושבים שאני דפוקה בגלל שאני אומרת את זה!!
זה היה סתם פוסט,
לא חובה לקרוא..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
