חסר לי משהו בחיים

אמי השפילה את מבטה. אבא שלי הביט בי במבט הרציני שלו.

"אני עשיתי טעות, תום"- הוא אמר וסימן לי לשבת. המשכתי לעמוד מולו.

"תום"- אמא שלי אמרה בשקט וסימנה לי לשבת לידה. נענעתי בראשי לשלילה.

"למה לך להיות עם.. עם.. זה שעזב את שנינו לטובת איזה פרחה בת 20??"- שאלתי את אמא שלי והיא הביטה בי.

"תקשיב"- אבא שלי פתח, אבל אמא שלי סימנה לו שהיא זו שרוצה לדבר.

"תום, כשזוג מחליט להתחתן ולהביא ילדים, זה אומר שהם מאוד מאוד אוהבים אחד את השני. והאהבה נבחנת ולפעמים נכשלת. אבל לא תמיד צריך לוותר עליה. מתגברים על כל דבר אם זו אהבה אמיתית."

"אבל זו לא הייתה. הוא בגד בך עם השיפרה ההיא"- מלמלתי ואבא שלי הביט באמא שלי, כועס.

"היה מה שהיה. עכשיו אנחנו יחד, שוב. עכשיו באה השאלה, את מקבל את זה על עצמך או לא?"- אמא שלי שאלה בטון הכי רגוע שאפשר.

חשבתי לרגע.

"יש לי בררה..?!"- אמרתי והלכתי משם, עצבני כל כך.

מצד אחד, אני אמור להיות מאושר מהעובדה שההורים שלי שוב יחד, ואני לא אהיה ילד עם הורים גרושים.

מצד שני, אני לא יכול. אני לא אשכח את השנה שבה הוא הרס לנו את החיים. ועד שהצלחנו להתרומם, להשתקם, להצליח לחיות בלעדיו?- הוא חוזר.

נכנסתי לחדר שלי, בועט בארון בעצבנות.

מקס הביט בי מבולבל וברח מן החדר, כנראה הוא לא רוצה שאני אוציא עליו את העצבים שלי.

התארגנתי לבית הספר בחיפזון ויצאתי מהבית, בלי לומר לאף אחד שלום.

"בוקר טוב"- מור אמרה לי בחיוך מהוסס.

"הכל בסדר?"- היא שאלה ומיד הוקל לי שאכפת לה.

"ההורים שלי חזרו"- אמרתי בתקווה שהיא תכעס בדיוק כמוני, תזדהה איתי ויהיה לנו על מה לדבר ודברים במשותף ו..

"זה נהדר!"- היא אמרה וחיבקה אותי.

"לא, זה לא נהדר"- אמרתי והתיישבתי בעצבנות במקום שלי.

"את לא וכרת שאבא שלי בגד באמא שלי ?"- אמרתי לה בסבלנות. רק עליה לא הייתי מתעצבן. על כל אחד אחר הייתי צועק כרגע.

"אהה..."- היא אמרה והשפילה את מבטה. "אני מצטערת"- היא מלמלה והלכה משם.

כל כך לא רציתי שתלך, אבל היא כבר התרחקה.

"היי"- סער בא מאחוריי ופרע את שיערי כדי לעצבן אותי מעט.

"למה אתה יושב בכזה פרצוף חמוץ?!"- הוא שאל והביט בי משועשע מכך שאני עצבני.

"תעזוב אותי כבר!"- צעקתי עליו.

כולם השתתקו והביטו בנו. לפתע קלטתי את מור מתקרבת לראות מה קרה.

"מה אתה חושב שאתה יכול פשוט לצעוק על אנשים ככה?"- סער אמר לי ורציתי רק שיסתום את הפה שלו.

"עלייך כן"

"תגיד מה הלסת שלך רוצה שוב להישבר שאני אבין?"- סער אמר והדגיש את שריריו הנפוחים.

"את האמת חשבתי את הלסת שלך"- אמרתי ונתתי לו אגרוף בפנים.

הוא התכופף, התעשט מהר תפס במותניי ודחף אותי אחורה על כמה שולחנות.

"יבנזונה"- מלמלתי והתחלתי להכות אותו באגרופים על הגב, בשעה שהוא מושך בשערי ומנסה להצמיד אותי לקרקע.

"תפסיקו ללכת מכות!"- שמעתי את קולה של מור בשעה שסער ניסה לחנוק אותי בזרועו מאחור.

"תעזוב אותו, סער!"- מור המשיכה לעמוד מולנו ולצעוק. היא ידעה בדיוק למה אני מעוצבן וכנראה הייתה בצד שלי. לא היה מאושר ממני.

לפתע סער עזב אותי בבת אחת.

"למה את כל כך מגינה עליו פתאום, מור?"- סער אמר והתקרב אל מור, האקסית שלו.

"כי הוא חשוב לי, ואתה סתם...סתם אידיוט"- היא אמרה ובלעה את רוקה.הייתי בהלם מהאומץ שלה לדבר כך אל מי שהיא עדיין אוהבת.

"חשוב לך? הבנאדם הזה חשוב לך?? תום?"- הוא התחיל לצחוק וראיתי את מור מחווירה.

"כשהיינו חברים לא היה נראה לי שהוא כל כך חשוב לך, עם כל הדברים שאמרת עליו"- הוא אמר ואני והבטתי בהם, מור נראתה לחוצה מאוד.

היא כל רגע שלחה אליי מבטים מודאגים, מודעת לעובדה שכולם במעגל עכשיו מקשיבים להם.

מה מור אמרה לסער?- חשבתי.

"תום"- סער נפנה אליי ולפתע מור צעקה- "לא!זה לא הוגן! תום- אני לא התכוונתי-"

"הו, מור, את מאוד התכוונת. את אמרת שהוא פתטי שהוא מאוהב בך, ושהייתי ממש גבר כששברתי לו את הלסת. נכון מור?"- הוא אמר ומור נשענה בבושה על אחד השולחנות לייצב את עצמה.

רציתי שהאדמה תיפער ותבלע אותי. מור סיפרה לו שאני מאוהב בה? היא אהבה שהוא בר לי את הלסת?!

הייתי בהלם מוחלט. כל גופי סירב לזוז ופי יבש בבת אחת.

"דרך אגב מור, איך היה להיות שיכורה?"- סער אמר ומור זעקה-

"סער, די!"- והחלה לפרוץ בבכי.

"או ליתר דיוק"- סער המשיך- "לעשות את עצמך שיכורה בשביל לראות אם תום באמת ינשק אותך?"- הוא אמר בחיוך זדוני.

היא עשתה את עצמה שיכורה? שברתי את היד לשווא?

"והצעקות המדומות שזייפת כדי לראות אם הוא יחזור? אה, מור? מבחן הפתטיות שעשית לו?"- הוא שאל ומור יצאה מהכיתה בבכי חסר אונים.

זהו. אמרתי לעצמי.  הכל היה אשליה. הכל.

חזרתי הבייתה, טרקתי אחריי את דלת הכניסה ורצתי את החדר.

באמצע המדרגות נתקלתי באמא שלי.

"היי תו-"- היא נעצרה באמצע המשפט.

"מה קרה לך?"- היא שאלה. "יש לך פנס בעין!"

"שום דבר אמא, אל תיגעי בי"- אמרתי ועליתי במדרגות, בורח ממנה.

נכנסתי אל החדר, ליטפתי את מקס ולקחתי את הגיטרה, את מחברת השירים שלי ועט-

הכל היה לא אמיתי

כל שנייה שהיית איתי

כל הידידות כל הקשר

עף ברסיסים לכל עבר.

וזה הכל בגללך

ששברת לי את הלב

ששברת לי את השגרה

במן סוג של כאב

שאחרי הסערה.

ושום דבר שלא עשיתי נכון

זה הכל בראש שלך

שום אהבה, שום רצון

כל יום שהייתי איתך.

שתקתי לרגע, ואז המצאתי לחן. הקלטתי את השיר יחד עם הגיטרה והשפלתי את מבטי. הנחתי את הגיטרה בצד,

נשכבתי את המיטה וחבטתי באגרופי בכרית.

"אניייי שונאא אותךך!!!!!!"- צעקתי לתוך הכרית.

ובכל זאת, משהו עמוק בלב שלי עדיין אהב אותה.

ועכשיו אני גם שונא את עצמי.

"את לא צריכה להתאפר, שימי פס על הפסים..."- הפלאפון שלי התחיל לצלצל. מיד ידעתי שזאת מור.

לא עניתי. הבטתי בייסורים על הצג.

הפזמון הגיע.

"את יפה.. כל כך יפה... הכי יפה בעולם..."- כיביתי את הפלאפון. שתלך לעזאזל.