יותר מדי,

הכל יותר מדי בשבילי,

יש כמה דרכים לסדר את העניינים,

או לוותר על משהו, ולעשות את השאר 100%

או להמשיך להיות במקומות אהובים, אבל לקחת בחשבון שאני נותנת מעצמי 50% לכל דבר.

תמיד עומדת השאלה בפני,

עדיף כלום מכמעט?

או כמעט מכלום?

למה שום דבר לא יכול להיות פשוט?

למה אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה?

למה אני לא יכולה באותו היום ללכת גם ליום עבודה, גם לפגישה במועצת, גם לקורס צילום, וגם ללמוד למבחן מזדיין בתנך?

למה ביום אחד יש רק 24 שעות?

אז כן,

כנראה שזה יבוא על משהו.

כי לימודים, זה "ראש סדר עדיפויות"

מכבי, זה החיים. ואני לא רואה אותי עצמי בלי מכבי

צילום, באמת שאם יכולתי לדחות את זה לשנה הבאה זה היה יותר טוב, אבל כבר שילמתי, והרבה כסף.

מועצת, הכי כיף שם בעולם, מרגישה תורמת ונתרמת,

וחברים, שתאכלס הכי חשובים בעולם, והכי אוהבים.

אז צריך לבדוק על מה מוותרים."לחשוב בטווח הרחוק".

תאכלס על כלום אני רוצה לוותר,

ננסה בשיטה אחרת, לסדר לוח זמנים, אבל בטווח של שבוע\חודש, ולא ליום יום.

ואם זה לא יעזור, אז כנראה שמשהו יצטרך להיות בצד לפרק זמן מסויים, עד שאני ארגיש שאני אוכל להחזיר אותו למרכז.

חפרתי יותר מדי,

אבל זה סתם לעשות קצת סדר בכל הבלאגן.

ובא לי להמשיך לכתוב, ולכתוב.

איך אני יודע ששירן מבינה אותי עכשיו. נכון?

יאיר,

סתם מתחשק לי להגיד לך שאתה הדבר הכי חשוב לי בעולם, ושאני ממש ממש אוהבת אותך,

ושהפוסטים האחרונים די בהשארתך, ובהשראת המילים הקטנות שאתה זורק לי פה ושם.

3>

ירדן.