המבט הזה מקרין לי משהו
שאני בקושי רב יכולה לתאר..
המבט הזה מקרין לי מן חום,
שעובר בגוף ומצמרר.
לא צמרמורת של פחד
למרות שפחד כאן יכול להתאים.
הצמרמורת הזו מוזרה,
מתפשטת לאט בכל התאים.
זו תחושה טהורה. ומרעננת..
לא משנה כמה אראה אותו,
היא תמיד חוזרת ומתחדשת.
ויש לו את החיוך המתוק
שקשה לא לקפוץ ולנשק.
התשוקה הזו אליו מפוצצת,
כמעט בלתי אפשרי להתאפק....
וכמה שרק אסתכל ואסתכל
אני לא אפסיק לאהוב לעולם.
אבל הוא כבר עובר הלאה,
חולף כמו רוח על פני כולם..
אסתכל קצת מבפנים, להציץ
...זה לא אותו הבן אדם.
זה מוזר שמשהו פתאום נעלם..
ותמיד יהיו העיניים להזכיר לי..
להזכיר את מה שכבר לא קיים.
יזכירו את הלילות היפים האלו
כשאני מופקרת בידיים שלו
החסרות כל אחריות...
יזכירו לי את כל הלילות והימים....
העיניים האלו שלו, חסרות רחמים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
