אינה,
"ערב זה הוא ערב חג.."
יום שלישי. ערב סוכות ואני בדרך הביתה עם התיק והשרוך הצהוב שמסמן אותו ומסמל את גלעד.
בחוץ נעשית היסטוריה. בסביבות תשע כבר ראיתי אותו- כחוש, רזה יותר משזכרתי, עם כובע קסקט וחולצה מזעזעת של ערבים. הראו אותו מובל עם חבורה של מצרים זרים וחשבתי על זה שהוא רק מחכה לחיבוק עם אמא ואבא ולא יותר מידי מעבר.
רגע אחרי זה הוא נמצא בראיון מבלבל עם איזו כתבה מצרית פרובוקטיבית ששואלת את כל השאלות הכי מעניינות אבל בזמן הכי שגוי שיש כשתוך כדי כל זה העיתונאים הכי טובים שלנו דואגים לגנות אותה בטלוויזיה הישראלית. בעיני- מקנאה.
אבל מי זכר את כל זה בכלל ברגע בו ראינו את גלעד חוזר אלינו?
הסתכלתי על הילד הצנום הזה, החיוור הזה, שירד מהמסוק במדי צה"ל והצדיע לרמטכ"ל, ממשיך ומחבק את אבא שלו, "גלעד מה שלומך?", ולא האמנתי שאני אזכה לראות את הרגע הזה. המחשבה השנייה שלי הייתה שאת לא תזכי לראות את זה ופתאום בער בי חשק עז לספר לך, אבל לא היה לי איך.
נכון, ע"פ הציטוטים המאוד דקדקניים גלעד לגם מעט מים ואפילו אכל בננה, בהתחלה קראתי ולגלגתי ועכשיו אני פתאום חושבת- מעניין מתי הייתה הפעם האחרונה שאכל בננה?
ופה ההבנה שמתחילים מאפס. לקום בבוקר, להסתכל מבעד לחלון ולראות שמש או גשם, צפון באופק, ירוק. לצחצח שיניים במברשת שלך, לשתות קפה בכוס שלך. לבחור את סוג הקפה, לקרוא עיתון בעברית, להגיד "בוקר טוב" ולדעת שהוא באמת בוקר טוב. ללכת החוצה לטיול או לשחק במחשב או לראות סרט או להיות עם ההורים- לעשות מה שאתה רוצה. לבחור. זכות הבחירה נהפכה פתאום ללא מובנת מאליה, ואת זה כולנו הפנמנו במשך חמשת השנים האחרונות כשבכל צעד שעשינו ובכל טקס שהצדענו זכרנו את האחד משלנו שלא יכול, שלא בוחר, שחסר.
מהו השווי של חיי אדם, חייל אחד? אז מספר מדויק עדיין אין, ולדעתי זה בסדר גמור ואפילו הגיוני, אבל ביום הזה נוכחתי לדעת שכנראה שמספיק, וחצי התשובה הזו, נכון לתוצאה- מספיקה לי.
למרות שכבר 4-5 ימים לפני כבר נודע לכולנו על חתימת העסקה רק ברגע שראיתי אותו במו עיניי העזתי והורדתי את השרוך הצהוב מהתיק. השרוך הלך איתי לכל מקום מרגע הגיוס כמו שגלעד הלך איתי, התבלה כמו שגלעד נבל בשני, הותר אחרי זמן רב אך בהחלטיות כמו השחרור של גלעד. והכי חשוב- היה בבית בערב חג, בדיוק כמו גלעד.
"ואם אתה רוצה לבוא, אז יש לך כיסא מוכן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דירה להשכיר.