לפעמים אני חושבת על זה, הכל יכול להיגמר.
ככה פתאום.
בן אדם קם בבוקר, הולכת כרגיל לתחנה ועולה על האוטובוס הקבוע, עובר תאונה ומת.
בן אדם קם בבוקר, מגלה איזו נקודת חן מוזרה, והכל פשוט משתנה.
ככה. פתאום.
בן אדם יושב במסעדה, בזמן הלא נכון, ומתפוצץ.
בן אדם חוצה את הכביש בדיוק כשאיזה אדיוט חוצה באדום.
כל החיים אנחנו במצב מתמיד של תכנונים; מה יהיה בעתיד, איך אני רוצה שהוא יראה, איך יראו הילדים שלי, במה אני אעבוד ועם מי אני אזדקן?
כמובן שזה טבעי, ואנושי ואפילו אופטימי, אבל אז מסתכלים על המספרים,
1 מ-4 יחלה בסרטן.
500 אנשים נהרגים בדרכים בישראל במשך שנה.
החושך מפחיד אותי. זה די מצחיק לעומת עובדות החיים, אבל באמת שאני לא אוהבת לישון לבד.
אז למה שאחרי כל זה כל כך ברור לי שאשיג את כל מה שתכננתי?
האמת? השאלה היותר מדוייקת שעליי לשאול היא למה אני בכלל תוהה למה לתכנן? עדיף לפחד מלחיות? הרי אין בידי כל זכות בחירה, כבר נולדתי ואני כבר חיה וכנראה מתישהו אני גם אמות, אז מה יש לברור בקדירה השחורה הזו?
הלואי והיתי בן אדם יותר אמיץ, פחות פחדן, פחות לחוץ מדברים שלא בשליטתו.
בא לי שקט מכל זה,
שמישהו ינער אותי ויגיד לי שהכל בסדר..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דירה להשכיר.