הוא נסע בכביש של כרמיאל- עכו לעבודה, בדיוק באותו כביש אחרון שראית בעינייך, נוף אחרון שממנו התרשמת, במקום בו הנשימה האחרונה ננשמה מפיך.
הוא נסע בנתיב השמאלי, כי עוד מאה קילומטרים בערך הייתה צומת שמאלה בה היה צריך לפנות. לירכתיי מכוניתו נדבק רכב אחר, שהחל לצפור ולצפצף, לסמן לגא הזה שיפנה את הנתיב למהירים ממנו. זה לא השפיע עליו יותר מידי, מי יכול עליו? הוא נשאר בנתיב השמאלי ושיתפוצצו.
רמזור אדום. ברקס. שקט.
שקט שלפני הסערה.
מהמכונית מאחורה יוצאים 4 ערבים עצבניים ומקללים. הם הגיעו אל המכונית שלו והתחילו לדפוק לו על החלונות והגלגלים, לסמן לו שיצא החוצה ושיראה מה זה לחסום את השמאלי על הבוקר.
האינסטינקט הראשוני היה לנעול את הדלתות והחלונות, ולאחר מכן לחפש מוצא; לעבור ברמזור אדום? לעשות רוורס ולפגוע בקדמת המכונית של 4 הרוצחים האופציונליים? להתפלל?
למרות שהוא בחור דתי הוא בחר דוקא באופציית הרוורס. לאחר שנכנס במכוניתם התחלף הרמזור לירוק והוא נתן פול גז ופנה שמאלה בצומת שלך.
אז יש את הגרסה הזו, ויש את הגרסה של אמא:
הבן אדם נסע בשמאלי, נכון הוא לא צדיק גדול אבל הם, הם מפלצות, הם חיות אדם, שימותו. זה נורמלי להגיב בצורה כזו ל"עבירה" שכזו?
מזל שהייתה לו התושייה לנעול את כל הדלתות והחלונות, לא כל בן אדם היה מסוגל לפעול ככה בזמן שכזה..מפחיד ממש.
אז אמא, ברוח הדברים לעיל יש לי כמה מסרים להעביר לך,
בתור נהגת שנמצאת על הכביש כבר בין 5-6 שנים, נכון- לא יותר ממך אבל גם לא נהג חדש, אני יכולה לספר לך שבן אדם שנוסע בנתיב השמאלי, כשיש שני נתיבים- לא אחד- שניים, הדבר שאולי הכי, אבל הכי מרתיח אותי, יותר מנוסעי ה-200 קמ"ש והשיכורים גם יחד, הם הנהגים מלאי האגו או אפשר פשוט לקרוא להם המטומטמים שנוסעים בשמאלי בכוח. זה כאילו איזה מלאך תחבורה נתן את האידיליה על טס אחרי כל הכבישים החד סטריים-20 קמ"ש-ללא תאורה, אבל איזה חסר שכל החליט להיות עצם בגרון כבישי ישראל. אז כנראה אני לא אחכה לרמזור אדום, אצא מהאוטו ואנסה לריב מכות, אבל אם אותי זה מרתיח, אז מה זה עושה לבן אדם עם פיוזים של מרוקאי?
בואי נודה באמת, המקרה הזה לא ממציא את הגלגל מחדש; מקרים כאלו קורים כל יום ויום ולא פעם הגיעו לרצח תקשורתי.
אני מאמינה, לפחות לגבי המקרה הזה, שאדם יוצר את גורלו שלו- הרי מה היה שורש הבעיה? התחכמות. התנפחות. טמטום. אם כל זה לא היה, השיגעון של הארבעה היה נשאר בתוך המכונית, לפחות זה.
חס וחלילה אני לא טוענת שהם בסדר, אני חושבת שכל קורא אינטלגנט יבין שאנשים כאלו הם לא בדיוק בני אדם אלא יותר פראי אדם, אבל זו לא הנקודה שאני רוצה להתמקד בה.
לדבר הזה שאת קראת לו תושייה (מזל שלא קראת לו גבורה או אומץ כי אז הייתי מקיאה) אני קוראת יצר הישרדות. בניגוד אלייך אני סבורה כי כל אדם שחש מאויים לא יתאבן ויחכה לאבדון. אז האינסטינקט הוא לנעול את הדלתות. ואם במקרה היה לאותם פראים נשק חם או קר גם האינסטינקט הזה היה נגוז מהר מאד. תושייה זו בינה, זה לקלוט מלכתחילה עם מי אתה מתעסק ולדעת ליסוג, לדעת לעבור נתיב. אם הוא היה עובר נתיב אז הוא היה נוהג בתושייה. אולי היה לו סיפור פחות מעניין ולמשטרה הייתה תלונה אחת פחות, אבל זו הייתה תושייה.
את מבינה, אני מאמינה שבכבישים, פשוט כמשמעו- אל תהיה צודק, תהיה חכם. כי אם תהיה צודק ז"ל, לאף אחד זה כבר לא ישנה.
אם אני אקח את הסיפור הזה לפן הקצת יותר אישי אני אודה שבמקרה הספציפי הזה אני לא אובייקטיבית במיוחד, אבל מעבר לזה שאני לא מאחלת לאף אחד להיות בסיטואציה כזו וכמובן אני שמחה שהסיפור לא הסתיים אחרת, כעסתי עלייך מאד. זה כעס ישן, שפשוט נדלק עכשיו כתוצאה מגילויי האהבה והרגשות שאת מפגינה כלפי האחיין שלך, שבמקרה הטריד אותי מינית בקטנותי ובמקרה את יודעת את זה, כי אני סיפרתי לך. אז אני הולכת לשאול שאלה לא כל כך הגיונית, מי יותר חשוב, בת או אחיין? אמנם כשהתודאתי בפנייך אמרתי לך לא לספר לאבא או לסבתא כששאלת אותי אם כן, אבל האמת? את אמא שלי. אני הבת שלך. את צריכה לרתוח, לזעום, לא להבין איך לא ראית ואיך נתת לזה לקרות בבית שלך. את היית צריכה להרים את השפורפרת ולצרוח על האחיין שלך, להגיד לו שיתבייש, לא להיות מסוגלת להסתכל לו בפנים, לסלוד ממנו, גם אם לא לנצח, גם אם לתקופה קצרה עד יעבור זעם. אבל במקום זה את פשוט עברת הלאה, ואת לא מפגינה שמץ התעניינות או כעס או אשמה, כאילו סיפרתי לך שהלכתי לדוג דגים בים. הרי אם זה היה אדם זר או לא מהמשפחה ברור שהיית מתנהגת אחרת, ואני שואלת- למה? בגלל שהוא משפחה אז זה נסלח? אז זה בסדר? בגלל שהוא האחיין שלך? איזה מן עיוות זה?
כהורה, כאמא, בחלק הזה נכשלת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דירה להשכיר.