http://www.youtube.com/watch?v=bi0YfMd5hQY
"בואי איתי", הוא אמר לי, ואני הלכתי. אולי במקום כלשהו אני מפחדת מזה שתמיד אלך אחריך אם תציע לי, לא משנה מה.
"אז מה שלומך? מה חדש?" שאלתי בחיוך, מנסה לפתח שיחה, להיות נחמדה, לחשוב שאולי זה יעזור להחזיר את הזמן לפעם. אני לא בטוחה שהוא ענה לי, וגם אם כן זה משהו שהבהיר לי שאין לו עניין בי ובנסיון הנחמדות שלי, ושפשוט אבוא וזהו ואפסיק עם השטויות של שלום ומה נשמע.
הלכנו מעט עד שפתאום ראיתי אותה לנגד עיני- שיער שחור, גלי, גוף קטן ורזה שהג'ינס מונח עליו בצורה מושלמת, עיפרון צבעוני מתחת לעיניים.
" לא באמת מתתי, פשוט נפצעתי קשה ולא רציתי שמישהו יראה אותי ככה, אז מאז אני פה. קראתי את המכתבים שלך וראיתי כמה את מצטערת, אז החלטתי לגלות גם לך. עכשיו רק שניכם יודעים"
באמת שמתי לב שחסרות לה כמה שיניים, שיש כמה פצעים שלא הגלידו, אבל חוץ מזה היא נותרה אותה אינה.
איך הגבתי? חיבקתי אותה. אני תמיד מחבקת אותה כשאני רואה אותה. בעצם, אם לדייק, לפעמים היא פשוט מופיעה שם, כאילו זה מובן מאליו, כאילו חלק בלתי נפרד מהסביבה, אז גם מבחינתי זה רגיל, מובן מאליו. אבל בדרך כלל זה לא, ואז אני מחבקת אותה. ואני תמיד בוכה דמעות של שמחה, של עצב, של הפתעה, של חרטה, דמעות שהן מיץ כל הרגשות בתוכי.
אולי אני צריכה לכעוס? הרי אין יותר מרתיח מזה, התאבלתי עליה, קברתי אותה, חייתי שנתיים בכאב, והיא היתה פה כל הזמן?
אבל זה אף פעם לא כעס. לא משנה מה הסיבה בגללה חזרה- אולי היא שיקרה, אולי לא הבנתי נכון, אולי..לא משנה. העיקר שהיא חזרה.
ואז התעוררתי.
זה תמיד כל כך אמיתי, שזה גורם לי להרגיש כאילו החלום הוא המציאות, כאילו האמת היא שקר. וזה מציף אותי לכל היום, ואני שוב מתאבלת, ושוב בוכה במקלחת, ושוב לא יודעת למי לספר, ובעיקר- איך לספר?
אז אני מספרת לך, אינה. במקום הזה שהפך בעיקר לדואר שיוצא מפה ועד אלייך. אני לא יכולה להאמין שאת לא באמת פה, זה יותר מידי בשבילי. מעולם לא שנאתי ואהבתי מישהו כמו שאהבתי אותך. מעולם. וגם לעולם לא יהיה מישהו כזה. הרגש הזה בנה אותי, הרס אותי, ציער אותי, אולי גם חישל אותי, ובעיקר לימד אותי על החיים, על מערכות יחסים, על רגשות.
אני רק אסיים בכך שאגיד- אל תפחדי לחזור, גם אם עומד מאחורי זה משהו נורא, גם אם זה משהו שיכול לעורר כעס, לא משנה מה- אני אחבק אותך. אז אל תפחדי לחזור, אם את יכולה.
ולפעמים כשלא רואים אני כותב בשבילך
את כל אותם המכתבים שלא שלחתי לך
אני זוכר לילות קרים, כשהיינו ילדים
אני זוכר מכה אחר מכה
בעולם הזה נשארנו רק אני ואתה
המשפחה שהתפרקה, מחלה שגדעה הכל
אני זוכר לילות קרים, כשהיינו ילדים
אני סופר דקה אחר דקה
רק תתן לי יד, אבוא, רק תתן לי יד..
אל תפחד, הרוח לא תבוא עכשיו, תתן לי יד..
ולפעמים מכה הרוח ושוברת אותך
מרחק של מאה קילומטרים מפריד ביני ובינך
אני זוכר את המדים, איך ילדים נראים גדולים
אני מוחה דמעה אחר דמעה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דירה להשכיר.