לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Billie Jean


"זה לא בדיוק געגוע, זה סתם נעים להיזכר.."

Avatarכינוי:  דירה להשכיר.

בת: 33

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2018    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2018


הפתגם הבנאלי הידוע, אומר שאנשים מחפשים יותר מכל שני דברים – לאהוב ולהיאהב. לדעתי, זה נכון חלקית. נכון, אנשים צריכים גם לאהוב וגם להיאהב. עם זאת, יש אנשים שמחפשים יותר לאהוב מלהיאהב, ויש אנשים שמחפשים יותר להיאהב מלאהוב.

 

זה לא אומר שמי שמחפש לאהוב לא צריך גם להיות נאהב, ולהיפך. אבל הרצון הדומיננטי מתמקד באחד מהגורמים, ולא בשניהם, והוא מכתיב את הבחירה של אדם בבן זוג, ומכתיב את כל היחסים בזוגיות עצמה. במצב כזה, הרי שהמצב האידאלי יהיה מצב בו אדם שמחפש לאהוב, יתאהב באדם שמחפש להיאהב. באופן לא מודע, ההתאהבות תהיה במה, או יותר נכון במי, שאתה צריך כדי למלא את הצורך הדומיננטי שבך.

 

אני מחפשת לאהוב, כך הבנתי במרוצת השנים. תמיד ידעתי את זה איפשהו עמוק בפנים, אבל רק מאוחר יותר יכולתי להצביע על כך בבירור . זה התבטא בכל מיני דרכים – התאהבות מוגזמת עד כדי פגיעה עצמית במי שמחזיר לי חיבה, אבל לא אהבה, חזרה. מיאוס ממי שנותן לי להרגיש כאילו לא משנה מה אעשה, הוא תמיד יהיה לצדי, או ממישהו שמסתכל עליי בעיניים נוצצות, עיוורות מהתאהבות. התמכרות להרגשה של התאהבות, ורצון תמידי רק לתת לצד השני, לתת הרבה ולהסתפק לפעמים גם במעט.

 

חן אמרה לי שהיא חושבת שזה דינאמי, ומדובר בעניין של תקופות. אז הקרדיט לחן לחידוד הסוגיה – בחיפוש זוגיות, אני חיפשתי בן זוג שייתן לי להיות הצד האוהב.

 

ומצאתי אותך.

איכשהו אי שם באפליקציה של טינדר, שהיא יכולה להיות מאד בזויה מחד, ומצד שני אני מודה על קיומה, כי אחרת מי יודע אם היינו נפגשים אי פעם, ראיתי תמונת פנים בלבד, לא ממש ברורה, של בחור שמרכיב משקפי שמש, לוגם מכוס רוזה, ועוד איזו תמונה שלו עם חליפה בבורסה, והחלקתי ימינה כי בסך הכל הוא עשה רושם חמוד או לפחות פוטנציאל להיות חמוד, אז למה לא. הופ התאמה, ובאיזשהו שלב גם הודעה, "שלום", יד מנופפת. איכשהו התחלנו לדבר על טיולים לחו"ל ולאן נוסעים, הודעות בקצב של אחת לכמה ימים, אדישות שנוצרת באופן בלתי נמנע בקרב משתמשי האפליקציות שחוו יותר מידי אכזבות לאורך הזמן. עברנו לוואטסאפ, ממשיכים לדבר על שטויות, מזניחים שאלות מסוג "ראיון עבודה" שכל-כך אופייניות לשיחות טינדר, ואני הרגשתי כבר שזה סימן טוב.

בהמשך הבנתי לאט לאט שלא רק שאנחנו יכולים לנהל שיחות שלמות, הומוריסטיות, ציניות ומשעשעות, בלי לברוח לשאלות "ראיון" כאמור, אלא שיש לי עסק עם בחור אינטליגנט, שנון, ושמה שקורה פה הוא לא סתם. קשה לי להסביר את זה, את איך יכולתי להרגיש ככה עם בחור שעוד לא שוחחתי אתו טלפונית , שלא נדבר על פגשתי, ושאני לא יודעת עליו כלום. אבל משהו בשיח, בחיבור, נתן לי תחושה שלא נתנה לי לא לצפות, גם בתקופה ובעיר בה אף אחד לא מצפה כבר לכלום מאף אחד.

 

אחרי בערך חודש של ניסיונות לקבוע פגישה, והברזה חשודה שלי אחרי שקבענו וחליתי לשבוע שלם והייתי מרותקת למיטה וכל מה שחשבתי עליו היה כמה הבחור ודאי חושב שאני משחקת אתו משחקים ומתחמקת ממנו, הצלחנו להיפגש, ביום חורפי וקר מאד , בפאב בגבעתיים. זה היה דייט די סטנדרטי, במובן הזה שפשוט דיברנו הרבה והייתה שיחה טובה (בה , אגב, זו הייתה הפעם הראשונה שבכלל הבנתי מי אתה, מה אתה עושה בחיים, איפה אתה גר וכו'). המלצר היה מאד חביב, דיבר אתנו קצת, פינק בצ'ייסר ושאל אותנו אם אנחנו זוג או בדייט , ואני לא חושבת שהוא שאל את מה ששאל סתם כך, אני חושבת שמשהו בנו פשוט הקרין כלפי חוץ נינוחות וחיבור שלא מאפיינים את הפורמליות, הקרירות (או החמימות המזויפת) שבדייטים. החזרתי אותך הביתה והתנשקנו ברכב לראשונה, ביום שאחרי שלחת לי בערב הודעה, אחרי שלמרות שהיה לי כיף והכל, לא הצלחתי להבין ממך עד כמה אתה נהנית מהערב , ומאז העניינים התגלגלו עד היום, חצי שנה אחרי.

 

ואחרי כל סיפור ההיכרות שלנו, שבעיני אין ספק שיש בו משהו קסום, לא מובן מאליו, ורומנטי (שני אנשים זרים לגמרי מכירים, מתכתבים, נפגשים ומתאהבים, בלי כל רקע משותף, חברים משותפים, בתוך אפליקציית סטוצים מאוסה), האמת היא שלמרות שהייתה אחלה נשיקה ברכב, דווקא לא הדייט הראשון ולא הנשיקה הראשונה הם הרגעים שהכי מרגשים אותי כשאני חושבת עלינו. אני חושבת שזה נובע מזה שאולי מהרגע הראשון התאהבתי בך, אבל בהמשך רק התאהבתי בך יותר, ולכן כל רגע נוסף אתך נצור בי יותר מקודמו, כל רגש חזק יותר מקודמו, וכל יום לא מרגיש כמו היום הראשון, אלא מרגיש יותר מזה. גם כשאני כועסת או נעלבת ממך, ומתמודדת עם הפערים בנינו, אני רק מבינה כמה זה לא משנה לרגע מהאהבה שלי אליך. מה שמרגש יותר מהמצג הראשוני בקשר , שנמשך כמה חודשים, בו הכל מושלם, הוא להמשיך לאהוב באופן כל כך עצמתי גם כשלא הכל מושלם.

 

אני תמיד מרגישה שאתה לא באמת מבין, ואני לא מצליחה באמת להבהיר לך, כמה אתה חשוב לי וכמה חשוב לי שתהיה בחיי. כמה אני מעריכה את הסבלנות שלך וההכלה שלך כלפיי, גם של הדברים הפחות חיוביים שעשיתי, ואת כמה שאתה רגיש כלפיי וכלפי מה שמעציב אותי ומציק לי. את היכולת שלך להבין אותי גם כשאתה לא מסכים איתי. את השקט וקור הרוח שבו אתה מתמודד עם משברים. כמה אין מבחינתי הרגשה נעימה יותר מלגעת בך, להריח אותך, לחבק אותך, לאהוב אותך. כמה אני מעריכה כל מחווה שאתה עושה בשבילי, גורם לי להרגיש שיש לי על מי לסמוך, שאתה רוצה עתיד איתי. כמה עצם המחשבה שעשיתי משהו שמכעיס אותך או פוגע בך, כואבת לי עד כדי דמעות. כמה חשוב לי שיהיה לך טוב, שתרגיש טוב, שתרגיש שאני שם בשבילך. אני באמת אוהבת אותך. ואני בוכה תוך כדי שאני כותבת את זה, כי הרגשות מציפים אותי ואני לא מרגישה שבאמת אוכל לבטא אותם כמו שהייתי רוצה. אז אני מקווה שזה איכשהו עוזר, גם אם לא באופן מושלם, לתת לך את התחושה שאתה נאהב, מאד, על ידי.

 

יש לנו עוד דרך ארוכה לעבור , עד שנגיע למקום בו אנחנו מכירים עד הסוף. הדרך לפעמים קסומה, ולפעמים קשה. אבל היא תמיד מלווה באהבה מצדי. ואני מאושרת שזכיתי בך, בפנים היפות שלך, בחיוך הכובש שלך, באדם שאתה, באהבה שלך.

 

 

 

 

נכתב על ידי דירה להשכיר. , 14/7/2018 18:36  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



4,340
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , מתוסבכים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדירה להשכיר. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דירה להשכיר. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)