אני עדיין מעכלת את הבשורה לגבי השחרור שלי שקיבלתי השבוע ושיחול סופית ב-10/11/11 לא פחות ולא יותר. אני מנסה לחשוב על איך יראה העתיד שלי- מה אני אלמד ובאיזה דרך אבחר, האם אטוס לחו"ל ואם כן אז עם מי ואילו אנשים חדשים אני אכיר? באיזו אוניברסיטה אלמד? ובזמן שיש את כל השאלות הבלתי פתירות (נכון לעכשיו) האלו, אני דוקא רוצה להסתכל אחורה (אני אוהבת לעשות את זה) ולנסות לסכם כמעט שלוש שנים במסגרת הזו שנקראת צה"ל.
גיוס- 08/12/08- http://www.youtube.com/watch?v=jpouZBowwVc
יום לפני כתבתי בבלוג. רביד באה ללוות אותי עם משפחתי ללשכת הגיוס, בניגוד למה שקורה בדר"כ לא היה בכי או פחד, רק התלהבות מהולה בחששות. לא ידעתי מה ללבוש אז לבשתי דק ארוך והבאתי גם גופיות ארוכות וגם קצרות. פגשתי את שולי מהשכבה והסתבר שהיא מתגייסת באותו יום. היא מאד התלהבה מזה יחסית לשתי בנות שלא החליפו הרבה מילים אחת עם השנייה מאז כיתה ו'. קראו בשמי ועליתי לאוטובוס. אני זוכרת פרחות עם עקבים, ואני זוכרת את ליז שהחמיאה לי על השיער שלי ואת החברות שנוצרה עוד משרשרת החיול. בבאקו"ם אני זוכרת שהיה המבורגר לצהריים ושהזדעזעתי מאיך שהמדים יושבים עליי- זה תמיד היה נראה לי כל כך רשמי ויפה ועליי פתאום זה קיבל צורה מזוייפת כזו, כאילו לא יכול להיות שאני נראית כל כך בלאי (אז לא ידעתי מה זה בלאי). היו גם כמה חיסונים ותורים ארוכים ותמונה לחוגר (מזעזע). בסביבות שש בערב יצאנו משם, והגענו לבה"ד 11.
ירדנו במד"רייה ושני אנשים במדים התחילו להגיד לנו מה לעשות, הם לא היו כ"כ נחמדים אבל הבנו שזה הקטע בצבא. אני זוכרת היגררות עם תיקים ואולם גדול (לימים הוא התגלה כאולם 1) שם נתנו לי פתק שהכריז שאני ברק ושאני באוהל 4, צוות 3. במקרה יצאתי עם ליז באוהל והיתי מאושרת מזה עד הגג. בהצגת הסגל רציתי לראות לפניי בנים חתיכים (חתיכים בחיל השלישות..הציפייה היתה מיותרת למדי) אך התאכזבתי. אני זוכרת שנתתי מבט ארוך, ממושך ובוחן על המפק"צית שלי- סיון.
קורס ייעודי ברק-
בלילה הראשון עשו לנו הקפצת תרגול ואני זוכרת אותי יושבת על המדרכה אוכלת סנדביץ'. הנשק היה כבד. המפק"צית שלי תותחית ומושלמת אבל קשוחה מידי. בכיתי בהיסטריה בלי מוסברת כי קיבלתי שעה ביציאה. במקלחות היינו שרות. האוהל שלנו היה מורכב מבנות נדירות ומדהימות. נופר שעיצבנה אותי בהתחלה נהייתה חרתי הטובה ביותר בקורס. את גל הכרתי כי היא בכתה וישבנו יחד על שוקו ותמכתי בה. בניווטים רציתי למות. בבראור לא היתה לי בעיה. עשיתי התנסות על קוטג' ועל "שומרת אחותי". הערצתי את מפקד הקורס. הייתי חולה מתה ואלו הג' היחידים שהוצאתי בשירות. הוקפצנו בעופרת יצוקה ובבאר שבע סגרנו את השבת הראשונה בצבא. חגגנו ללידור בר מצווה. הנסיעה הראשונה הביתה היתה ברכבת עם תום פישר והיתה מלאה בצחוקים. אני מסתדרת כמעט עם כל הקורס ואוהבת כמעט כל אחד. אכלנו טוסט של ג'קי בשק"ם ושחר שפך על נופר מלא אלף האיים והיא השתגעה מזה. השיר של האוהל היה "המלכה שלי" של ליאור נרקיס. בשבירת דיסטנס התלהבתי אבל היתי מתונה. את מפקד הקורס מריחים מקילומטרים בזכות הבושם שלו. מפק"צית"ש התחלפה באמצע וחבל כי דוקא אהבתי את עדי. כל הזמן שכחתי לשים כובע על הראש. הצוות שלנו היה מורכב משפיצים אבל מגובשים לא היינו. לא סבלתי את פרי שהיא היום אחת החברות היותר טובות שלי מהצבא. בסוף הקורס שכחתי את הפיג'מה שלי במקלחת וחבל כי היא היתה של דיסני והיא היתה יפה.
סיפוחים- משגב, חטיבה 300 http://www.youtube.com/watch?v=26PAgklYYvo&ob=av3e
חורפי. בסיס קטן. שומרה זה חור, משגב זה סבבה. כל יום 361 השנוא עליי. ליז איתי וזה כיף לי. הקצינה שלי זו אפרת והיא קצת ממורמרת מהתפקיד אבל אני אוהבת אותה כי היא שונה. יש קצין דרוזי חתיך. אתי שאיתי במשרד הבחורה הכי מצחיקה שאי פעם פגשתי, כשמתנגן בגלגל"צ broken strings היא מגבירה את הרדיו ממש וכשמתנגן all the single laides של ביונסה היא מוציאה את התקע מהחשמל. אומייגאד!, שפתי ערפד ועכבר קטן, היא כל הזמן אומרת עליי. אלכס מהמשרד עם ליז גורמת לי לא לעבוד ולשבת איתה במשרד כל היום ולדבר. הפורים די נחמד בבסיס הזה. כל יום יש מסדר שאף פעם לא יותר מידי הזיז לי ממנו. תמיד יצאתי משם בחמש בגלל ההסעות המוגבלות. היום שבו נסענו לישון אצל אפי ולבקר את הפלחה"ן בתע"מ היה הכי כייפי בתקופה הזו. היום הכי מבאס היה התרגיל הטלפוני. עברתי מבדקים. ליז לא עברה.
הכנה לקצונה- בה"ד 11-http://www.youtube.com/watch?v=Uut5wxFv3QM
הגעתי בין האחרונים למרות שקמתי ב-5 בבוקר. הייתי אדומה מתמיד בגלל החום ומהסחיבה של התיקים. הקליטה הייתה בהיכל ירושלים, אח"כ מי שהתבררה יותר מאוחר למ"מ הכי ביצ'ית שיכולה להיות הראתה לנו את המגורים והחדרים שלנו. על היום הראשון אלכס המ"כ נידב אותי להיות הא' מצבות והאמת שזה די ריגש אותי. הייתי במחלקה 2 צוות 2 כ"ק. התחברתי והכרתי את ספיר וזה פשוט לא להאמין שהיתי איתה חודשיים וחצי בייעודי ובקושי החלפנו משפט. סטרוגו עזב באמצע וממש בכינו נופר ואני. נופר מספרת לי שפרי לא כזו נוראית ואני לא מאמינה לה. אלכס המ"כ הבחור הכי חכם ומקצועי שהכרתי והכי מתנשא ומרוחק שהכרתי. למרות זאת אני חושבת שהוא אוהב אותי. הציונים שלי גבוהים והבראורים טובים ואני מרגישה על דרך המלך. ההווי קצת פחות חזק מביעודי וזה קצת קשה אבל החברים הטובים מחזיקים אותי. אני מכירה את בר שיצאה מחזור אחד לפניי אבל שברה את הרגל יום לפני ההכנה ולכן דחתה מחזור. אנחנו עושים בראור בבה"ד 1 והלב שלי מפמפם כמו מכונה ואני מעיפה 86 כפיפות בטן כאילו כלום. אני מרגישה שגם המפק"צית שלי מחבבת אותי מאד ואני חושבת שיחסית למישהי שרק סיימה השלמה היא מאד בוגרת וזה מוצא חן בעיניי. טל, עוד מפק"ץ מהפלוגה נבהל ממש בכל פעם שהוא רואה אותי חוזרת מריצה כולי אדומה כמו עגבנייה והוא שואל אותי אם הכל בסדר וזה מצחיק אותי שהוא לא מצליח לשמור על המרחק הפיקודי. הרינגטון של אלכס זה השיר של ג'יגליפף. חולני. כשמסתיימת ההכנה אנחנו חוזרים אחרי כמה ימי חופש לבה"ד ללילה אחד ורק ממש לפני שאנחנו הולכים לישון אלכס מגיע להגיד שלום ויוצא לנו לדבר איזה שעה. ביום של הבוחן כניסה הוא מביא לי בצורה מאד אלגנטית את המספר שלו, אז אני שולחת לו הודעה באותו יום ויום אחרי זה הוא כבר יוזם שיחה איתי. אני מבסוטה שאין דברים כאלה.
בה"ד 1- גדוד ארז פלוגה ד' http://www.youtube.com/watch?v=rguhxKEBlr4&ob=av3e
לא היו לי הרבה חששות אבל עדיין שמחתי כשהודיעו לי שאני נשארת 21. אמא כבר שלחה חבילות עם מלא אוכל ובעיקר חלב עמיד עם פיטנס יוגורט. בשק"ם אגב יש גלידות בן אנד ג'ריז. יותר מאוחר אני מבינה שזה אחד הדברים היחידים הטובים במקום הזה. זה והלוחמים החתיכים. אני בחדר עם פלג ונועה שהיו איתי בהכנה, את נועה אני מכירה פחות, עם פלג אני לא כ"כ מסתדרת בלשון המעטה, אבל יש בנינו באופן מוזר הערכה הדדית. מה שמוכיח את זה הכי טוב זה הפתק שהיא כתבה לי, שהלוואי והייתי יותר פתוחה איתם בצוות ומשתפת בקשיים שלי. יש בחדר עוד נועה אחת שמשגעת אותי. הגעתי ראשונה לחדר אז תפסתי מיטה צרפתית מתחת לחלון. המפק"ץ של ממשטרה צבאית. תבינו לבד. המ"פ שלי מחיל השלישות. אני ולימור אוהבות לחקות אותו כל הזמן. החברות בערך היחידות והטובות שלי הן לימור וגל שהיו איתי גם, כמה מפתיע, בייעודי. בצוות יש עתודאי אחד שכל כך מתנשא שזה מבחיל, חוצמיזה יש לו גם מבטא רוסי מבחיל. יש גם גבר נשוי בן 34 שהוא כבר עם דוקטורט והוא מקסים, ויש פקח העמסה חתיך אבל מהחתיכים האלה שיותר מידי מודעים לעצמם ומנסים להיות צנועים אבל הם עם יותר מידי בטחון עצמי אז זה לא עובד להם. כנראה כבר הבנתם שהיה לי לא קל. כל יום היה נגמר בסוג של בכי. אהבתי לשכב על הדשא בגנצו עם אזניות בשמש של מאי ופשוט להתמכר אליה. שמרתי בש.ג בשש בבוקר ואיזה אחד ממעוז בא ושאל אותי אם יש אוטובוס ודיברנו קצת ואז הוא הלך וזו ששמרה איתי אמרה לי שהוא היה חתיך הורס ולא הבנתי איך לא שמתי לב ואז חשבתי על זה שוב ובאמת קלטתי שהוא חתיך הורס והחלטתי לחזור למרות שכבר ירדתי מהשמירה אבל אז הוא בדיוק תפס מונית ונסע. יותר מאוחר ראיתי אותו הולך לבד בבה"ד ולמרות שמאד התביישתי ניגשתי אליו ודיברתי איתו והיתי גאה בעצמי. זכור לי ששיר מהצוות אמרה לי ש"לכל אחד מגיע לאהוב ולהיאהב" וזה מצד אחד הכי בנאלי ומהצד השני הכי מקורי וחזק שיכול להיות. אמא שלי מזכירה לי שלכל שבוע יש סוף שבוע וזה מה שמחזיק אותי בחור הזה. בימי שישי דוקא יש אוירה נחמדה, בארוחת ערב בנטל שרים שירים חסידיים וכולם מצטרפים ואח"כ כולם הולכים לשבת בגנצו. פעם אחת ישבתי עם קשר"גים לעתיד והיה כיף אבל רוב הפעמים אני מעבירה את הערב עם יוסי מצפת וקנטן שמפלרטט איתי פה ושם וגם מנחם אותי כל פעם שאני בוכה ואני אוהבת שהוא נקודת האור הקטנה שלי במקום הזה. אני מסתדרת עם המבחנים,התכנים והכושר אבל לא מוצאת חבר טוב שיחכה לי לחדר אוכל וזה מקשה עליי מאד. למרות שאני רק חצי שנה בצבא לא קוראים לי צעירה ומאד מכבדים אותי, דבר שלא עושים עם כל אחד שבא מהיעודי. בניווטים סחבתי מ.ק 12 קילו בעלייה מטורפת שגרמה לי להוריד דמעות אבל לא לספר לאף אחד ובסוף בכלל לא דקרנו נקודות אבל למי אכפת. בטקס סיום הרגשתי שסוף סוף בחיים שלי עברתי משהו שבאמת לא היה לי קל ועדיין התגברתי עליו. אני מוכנה להשלמה.
השלמת קק"מ http://www.youtube.com/watch?v=JlxByc0-V40
חום אוגוסט בצריפין. הרבה זיעה, הרבה על מה להתמרמר. איחוד מרגש של כל החברים מהייעודי וגעגועים לבה"ד. אני בצוות עם פרי ואסף שאיתם התחברתי באמת בטקס קבלת תגיות כשסיפרתי לפרי הדתייה בדיחה גסה ואסף כ"כ הובך וזה היה מצחיק לכולנו. המפק"צית שלי לא מעוררת אצלי יותר מידי הערכה ואפילו בסוף לא מאתרת אותי להדרכה ואני שונאת אותה על זה. בכיתי בשירותים בת"סים ושרון מפקדת ההשלמה באה להוציא אותי משם. הייתי בשיחה עם חניכות מקש"ג, ביניהן אסתי גינזבורג שישבה והקשיבה. יצאתי להתנדבות עם קנטן ולימור ועוד כמה בנים מצחיקים ונסענו לבד לתל אביב למקום והיה באמת כיף. יצאנו להגנ"ש ואני היתי עם נופר ופרי באל מתן ונופר הכינה לנו כל יום משהו טעים לאכול ואת הלילה האחרון העברנו בשמירה משותפת כל הלילה עם מלא שטויות לאכול ומוזיקה ותמונות במצלמה. הקטע עם אלכס כבר מתחיל להיגרר סתם אז בסוף אחרי הרבה רמזים הוא חתך. בספטמבר לקחנו חלק בטקס לזכר חללי חיל השלישות ואני הייתי מניחת זרים. התחלתי לחשוב שאני דלוקה על אסף שכל הזמן נרדם בשיעורים ובהפסקות אנחנו תמיד ביחד ואנחנו אוכלים יחד ומדברים לפעמים גם באנגלית סתם בשביל הקטע ואם זו לא הייתה תקופה אחת המהנות הייתי אומרת שהיא הייתה די מיותרת- הציפייה לארון, קבלת הארון, קבלת השיבוץ- ענתות.
איו"ש, ענתות http://www.youtube.com/watch?v=pRpeEdMmmQ0
קמתי ב5 בבוקר כדי להגיע לבית אל ב-8 כדי להבין שאין רוח חיה שמגיעה לשם בשעות האלה. עדי ואני התיבשנו שם עד 1 בצהריים ואז אחרי טופס טיולים ארוך הגענו לענתות. בדרך עוברים את כל ירושלים ואין על העיר הזאת בעולם. עדי ואני היינו יחד בייעודי והלאה אבל רק פה התחברנו בצורה הכי לא צפוייה שיש. בראיונות נקבע שאני ק. קישור חטמ"ר אפרים ועדי 9213. הפעם הראשונה שראיתי את יובל הייתה בטופס טיולים. נכנסנו לחדר מחשב והוא אמר שלום וחתם. המפקדת שלי בהיריון והיא ענקית. היא גם כל הזמן מדברת ומתנשפת כאילו זו איזו פעילות פיזית קשה לדבר. המשרד שלי מסודר פיקס ואני נכנסת לנעליים גדולות בשם ליז. המש"קית שלי לא אוהבת אותי עוד לפני שהיא מכירה אותי בכלל, אבל יותר מאוחר היא וחבר שלה נפרדים והיא שבורה אז אני מדברת איתה וכאלה והיא מחליטה שאני דוקא לא רעה כמו שהיא חשבה. אנחנו מאד שונות אבל די משלימות אחת את השנייה. היא מביאה מולטישף למשרד ואנחנו אוכלות הכל החל מספגטי ועד פרנץ' טוסט. בחדר אוכל לעומת זאת בגלל שיפוצים עושים על האש כל יום וזה נראה כאילו לקחו את ההמבורגרים שצלו וטבלו אותם בדלי שמן. אני מגלה מסלול ריצה בנזונה ופעם אחת אפילו יצאתי לרוץ עם צעיף מרוב שהיה קר. הבסיס שלנו מאד עני ויש לנו מועדון עלוב שיש בו טלויזיה עלובה אבל האנשים על הכיפאק וזה עושה את ההבדל. עדי ואני ישבנו לאכול צהריים אחד ויובל וקובי התישבו מולינו. קובי ועדי מדברים על זה שעדי עשתה שנת שירות איפה שקובי גר ואני ויובל מתחילים לדבר ואני מגלה שיש לנו הרבה נושאים משותפים ודוקא נחמדה השיחה. מאז התחלנו לתהות אני ועדי שאולי לא היו להם חברים לפנינו כי הם כל הזמן היו איתנו, באו לבקר אותנו במשרד והכל. המפקדת שלי צועקת עליי לפעמים וגורמת לי לבכות אבל יובל עוזר לי לעבור את זה וככה הנחיתה שלי הופכת לרכה. יש לי יום הולדת ועושים לי פריסת הפתעה ויובל מביא לי שוקולד מתנה. אני מכירה גם את מנו, קצין בחטיבה שלי שהופך להיות אחד החברים היותר טובים שלי וכך גם חופית המש"קית שלו. הקטע שלי ושל יובל, המשבר שלי בגלל יובל, ההתגברות (כתבתי על זה מספיק פוסטים). בשבת הראשונה שלי פרי, נופר ואסף באים לבקר אותי. איזה כיף שיש חברים טובים. עדי ואני טסות לפריז יחד, אני ושחר מחדמ"ש וכבש ושלומי מהמרפאה ועוד כמה אנשים רואים מלא סרטים מזויעים כמו התפוז המכני ולאון ואודיסאה בחלל ועוד ועוד. התורנות פומה שלי עם הנהגים כיפית במיוחד עם רועי הנהג הסטלן ששומע אחלה מוזיקה ושימי המרוקאי העצבני. המפקדת שלי יוצאת לחופשת לידה ואין תקופה יותר רגועה מזו. הרבה יציאות לג'פניקה, לרחוב יפו, לאולפן השקוף של 24, לפאבים קטנים, למסיבות של ערסים בחלונות הגבוהים או של אמריקאים במרכז העיר, לילה עם ליאור בשכונת עמק רפאים. התאהבתי בירושלים. היה גם טיול לצפון וקיאקים ומסיבה וזה היה בדיוק אחרי הלילה המטורף שהיה בכינרת. ההנאה מגיוסים ומהחיילים ביחידה, ואז בגדוד. בפורים התחפשנו לסנטה קלאוסיות. הידיעה הכואבת על מותה של אינה, הלוויה, השבעה והצלקת. אינסוף שבתות העברתי וסגרתי בגלל ביקורת אכ"א. עברתי ביקורת אכ"א. עדי יוצאת להדרכה. אני מתמיינת להדרכה. כשהודיעו לי שהתקבלי צעקתי ובכיתי מאושר. צהריים אחד ישבתי בחוץ על המדרגות עם שחר ואז אסף הצלם בא לשבת איתנו וחשבתי שהוא ממש חמוד אבל רק בלב.
בה"ד 11- חזרה לשורשים http://www.youtube.com/watch?v=tZs0_r3ROjg
חום אוגוסט בצריפין. הרבה זיעה, עוד יותר על מה להתמרמר. ההרגשה של לעשות בראור ולהזיע ולהתקלח ועדין להזיע ולהמשיך להזיע אחרי זה לא נעימה במיוחד. אני די בשוק מזה שאני צריכה לעמוד למסדרים ופתאום יש לי משמעת בצבא ומזמן זה לא היה לי. בהכש"ם אני מקבלת כמה כלים ומתה להדריך כבר. יותר משמעניין אותי ההכש"ם מעניין אותי אסף איתו התחלתי לצאת. אני מקבלת שרוך ירוק. אני מכירה את סגל יעודי הנוכחי. אני מזדעזעת מהחניכים ומהמשמעת הנמוכה ונשבעת שזה לא יהיה ככה במחזור הבא. בינתיים אני די בחוסר מעש, מהשנ"צ למכון כושר לספר. אסף ואני ביחד. הממ"ג מודיע לי שאני עושה טירונות לייעודי עתודאים כי אני הכי פחות בולטת. אח"כ אני מכניסה לו בהפוכה כשמגלים שאני שפיצית. תותחית עולם. מצויינת. מגיע לו. בייעודי עתודאים אני מכירה את נמרוד והחניכים בוגרים ואני אוהבת אותם מאד. כשהודיעו לי שאני בברק הייתי מאושרת, קיבלתי מה שרציתי. הכנות סגלים הם אחד הדברים שיותר אהבתי, היום הראשון שהחניכים מגיעים מרגש ומפחיד כל פעם מחדש, מחזור דצמבר הוא מושלם והחניכים גם, מחזור מרץ קצת פחות אבל עדיין צוות 6 תמיד ישאר צוות 6 האגדי. במסגרת אני מאד נהנית אבל הבה"ד רק מקשה. הרס"ר רוצה לתת לי ריתוק על זה שבמסדר לא הייתה לי מדבקה על הארונית ואני מזועזעת מזה. לקראת הסוף אתה כבר לומד לבלוע את הגלולה ברוב המקרים אבל זה עדיין מעצבן שאתה לא מרגיש כמו קצין בקבע אלא כמו טירון מושתן. הייתי ב-4 סד"חים וכל פעם זה השפיע עליי מחדש, כמה ערכים, כמה ציונות, פתאום הרס"ר לא מכעיס והמשמעת והכל מקבל לא רק פרופורציות, אפילו משמעות! במסדר הנפה תמיד אני מתרגשת כששרים את התקווה שאני יודעת שמאחורי עומדים 80 חיילים שהם שלי ושהתפקיד שלי זה לחנך אותם ולעצב להם את הצבא. אסף ואני נוסעים לאילת וגם לפראג. אני מתגעגעת לתקופה בענתות ולירושלים לעתים. ביום השואה אנחנו נוסעים לטקס במשואה ברשות הרמטכ"ל והוא לוחץ לי את היד בין היתר אחרי שעבדו עליי באותו יום שאני מקבלת את הרמטכ"ל ושוב אלוהים מוכיח שהאהבה בנינו הדדית ושם עבדו עליי שאני נפגשת עם בני, אני באמת אפגוש בו. בצמצום מרחק פיקודי החניכים צורחים כשאני נכנסת לחדר כאילו אני מינימום סלב בין לאומי וזו תחושה שאי אפשר לתאר אותה במילים. כל הסגל שלי משתחרר במאי ואני לא כ"כ יודעת איך יהיה בסגל חדש אבל אז אני מקבלת את הבשורה שאני קה"דית ואני מגלה שהסגל החדש מסתכלים עליי קצת אחרת ממה שחשבתי ומקבלת את התחושה שהמקום שלי להוכיח את עצמי נגמר כבר מזמן. אנחנו יוצאים לטיול בה"די לאילת ומצ'פרים אותנו בטירוף שם, כאילו מנסים לפצות על כל הקושי שביום יום. אני אוהבת לשבת במשרד עם המפקד החדש שלי ולדבר איתו. הרבה דברים השתנו אבל לא בהכרח לרעה וגם התקופה הזו כיפית. אסף ואני נפרדים ליום אחד וחוזרים. אני מתמודדת בועדת סרנים על 2 תפקידים שרק 1 היה לי סיכוי לקבל אבל לא כמו שציפיתי לא קיבלתי אותו ואני משתחררת בעוד פחות מחודש. עוד מעט יום הולדת 3 ואחרון בצבא, שחרור, גלעד חוזר הביתה, זמן לקחת אויר לריאות.
בחרתי לכל תקופה שיר שלקח חלק ממנה, שכשאני שומעת אותו הוא מזכיר לי את המקום, את הריחות, המראות ובעיקר ההרגשה שהייתה אי שם עמוק בלב. נוסטלגיה או מה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דירה להשכיר.