שני ילדים בני 10 במנהטן, משקרים להורים שלהם ויוצאים להרפתקאה. זו לא באמת הרפתקאה, סתם נסיעה במטרו אל שכונה לא מוכרת, אבל כשאתה בן 10 אין יותר מרגש מזה. את הדרך חזרה הם נסעו יחד על הקורקינט, כשהבן מרכיב את הבת. זו הייתה הנסיעה הכי מתישה פיזית שעשה אי פעם, אבל הוא כמעט ולא הרגיש אותה, כל עוד רוזמרי אוחזת בו בידיה בחיבוק נתמך הכל בסדר, ואפילו מצויין.
ובסוף הלב נשבר, ואמא חיבקה את בנה הבוכה ואמרה לו: " יש דברים יפים בחיים, שהם כמו כתובת שמטוס יוצר בשמיים- הם אמנם יפים, אבל הם לא נועדו להימשך לנצח."
ובסוף, אחרי כאב הלב הגדול, הוא הבין, הוא קיבל והשלים. והוא יודע שיהיו עוד בנות, אבל אהבה ראשונה יש רק אחת, ורוזמרי תמיד תהיה האהבה הראשונה שלו. וכל מה שנותר הם זכרונות יפים שלעולם לא ישכח.
ופתאום חזרתי להיות בת 17, לקראת סוף כיתה י"א. התכתבנו באייסיקיו ופתאום הראית סימן! הראית לי שאתה מתגעגע אליי והזמנת אותי אליך! ואני ישר באתי. ואמא לא רצתה שאסע ואמרה לי שזה אתה שצריך להקריב ולבוא ולהתאמץ, ואני רק כעסתי עליה שהיא לא מבינה, שסוף סוף קיבלתי סימן אחרי חצי שנה של געגוע ואהבה, אחרי שחשבתי שזה כבר אבוד קיבלתי תקווה שזה יתחדש, אז מה עכשיו אמא את מדברת שטויות ותני לי לנסוע ולהתאחד עם האחד והיחיד שלי.
ירדתי בתחנה ואתה חיכית לי, לובש חולצה לבנה עם הדפס שחור, שיער קצת ארוך וכובע על הראש. סיימת את יום העבודה שלך כמחלק עיתונים, ואני רק הצטערתי שלא גרתי קרוב יותר כדי לקחת ממך עיתון בכל יום.
אני זוכרת את הרגע הזה כשנפגשנו, חייכת אליי חיוך אמיתי, חיוך שתמיד אהבתי כלכך, ונתת לי חיבוק ונשיקה. צעדנו לכיוון הבית שלך ובדרך קנית לנו ברד והראית לי קיצורי דרך לשכונה והיה כיף לדבר ופשוט להיות ביחד, רק שנינו.
יותר מאוחר נסענו לבריכה עם חברים שלך, ואת הדרך רציתם לעשות ברכיבה על אופניים אבל אני נמוכה מידי לאופניים ואני לא יכולה לרכב עליהן אלא אם כן הן סופר נמוכות ואני מגיעה עם הרגליים לרצפה. פתאום אמרת, " אני ארכיב אותך ". אחרי הרבה התגדויות מצידי שנבעו מהמבוכה שהוא יצטרך לסחוב אותי ואת המשקל שלי כל הדרך, הסכמתי. ישבתי על הכידון, שזה בערך הדבר הכי מפחיד שיש, אבל, כשהוא מאחורי מפדל ומחזיק אותי, לפחד אין משמעות, ובכלל זה לא היה מפחיד, אלא ה-20 דק' המאושרות בחיי. כל הדרך צחקנו, אנשים צעקו עלינו, אנשים שרקו לנו, ולמרות שהיה לך אותי לסחוב- הגענו לבריכה לפני כולם.
ואיך זה הזכיר לי את זה אתמול, כשהם רכבו יחד על הקורקינט ברחבי מנהטן, הרוח בשיער והחיוכים, ההרגשה של ההרפתקאה, הרגשה של אושר.
בסופו של דבר התברר שאמא צדקה, הלב נפגע והיה כאב לב. אחר כך הגיעו ההבנה וההשלמה, והיו בנים אחריך, וכלכך הרבה מים זרמו בנהר, אבל אהבה ראשונה יש רק אחת, ואתה תמיד תהיה האהבה הראשונה שלי. וכל מה שנותר הוא זיכרון יפה שלעולם לא אשכח.
וכמו שרשום למעלה- "זה לא בדיוק געגוע, זה סתם נעים להיזכר.."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דירה להשכיר.