close enugh to start a war
לפעמים, אני מתעייפת. מכל הויכוחים, מכל השוני, הלוואי והכל היה יותר פשוט..יותר רגיל. שאני פחות אפחד או אחשוש מתגובות של אנשים, ממחשבות ודעות קדומות.
ואני רואה את יעל וליאב, שניהם קצינים, שניהם באותו בסיס עם אותו מקצוע, החברים שלהם אותם חברים. הם אוהבים את אותה מוזיקה ולצאת לאותם מקומות. שניהם לא שותים או מעשנים, אמא של ליאב אורזת לו את התיק בכל שבת לפני הבסיס.
יש גם את עדינה ואייל, שניהם קצינים, קיבוצניקים בנשמתם, אנשים פשוטים שגדלו בחברה דומה ועל אותם ערכים.
אני לא יודעת אם זה נדמה לי, שזו רק תחושה.
אני כועסת על עצמי, אני מתביישת בעצמי. לי יש ראש פתוח אבל אני מפחדת מזה שלאחרים אין. לא צריך להיות לי אכפת, אבל זה כן מציק לי.
והפערים צפים, פערים שהם חלק מהאופי של כל אחד מאיתנו, העקרונות שמנחים כל אחד מאיתנו. ולפעמים פתאום נדמה כאילו הויכוח הזה יהיה האחרון, כאילו לא תהיה דרך מוצא או הסכמה. אבל תמיד אתה זה שמתרכך ראשון, מתפשר, מאמין שלמרות כל זאת אנחנו נתגבר.
ואני מאמינה לך, גם רוצה שזה לא ישפיע על היחסים בנינו. אתמול באמת חשבתי שהגענו לקצה, שמפה לא תהיה דרך חזרה. והמחשבה של בלעדיך- באמת שהיא כאבה מאד. אחרי כל כך הרבה זמן בו אתה חלק קבוע בחיים שלי, יהיה לי מאד קשה להתרגל ללבד הזה, לדעת שאתה אי שם בחיים שלך ואני בשלי.
לפעמים יש לי הרגשה רעה שזה מה שישבור אותנו בסוף, או אולי- ישבור אותי. הרגשה שאומרת שאני אחשוב שזה כבר יותר מידי.
לפעמים אני נכנעת למוסכמות, וחושבת לעצמי שהלוואי ולא היית מתיימר להיות שונה, הלוואי והייתה לך בגרות, והיית משהו נחשב בצבא, והיית נגד סמים, ולא היית חושב מחשבות שונות כל כך משלי.
אני כל כך מתביישת בעצמי על המחשבה הזו. כואב לי, אבל אני חושבת שזה נובע דוקא מהאהבה שלי אליך, שהייתה יותר קלה אם כל אלו היו קיימים.
אני חייבת לזכור שאם הכל היה אחרת כנראה גם אתה לא היית אותו דבר, כ"כ אכפתי אליי, מפנק, אוהב.
אני אוהבת אותך, אני פשוט רוצה שנפסיק להפוך שולחנות.
http://www.youtube.com/watch?v=dx7sLNyIeQk
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דירה להשכיר.