בדיוק שנה עברה מהיום בו השתנו חיי.
לא חשבתי שאי פעם אגיד את זה, זה תמיד נראה לי כמו משהו שקורה לאחרים או בסרטים, ואני לא מאמינה שכתבתי את המשפט הזה כאמת, כתיאור לחיי.
זה היה יום חמישי, אז עוד הייתי ק. קישור בענתות של גדוד 9213- הגדוד הכי שפיץ שקיים בעולם המילואים. עשיתי את הדרך חזרה הבייתה בקו 845 ומשום מה נדמה לי שכל היום הייתי מחוייכת ומאושרת, כנראה בגלל שיותר מאוחר שכחתי מה זה אושר וחשבתי שלעולם לא אחוש בו שוב.
ברדיו מלמלו משהו על אוטובוס קו 361 שעשה תאונת דרכים בצומת גילון, אבל לא התייסחתי לידיעה הזו ביתר אכפתיות. רק הרהרתי בזה שהקו הזה תמיד היה מקולל- מחבל מתאבד התפוצץ בתוכו לפני מספר שנים (אני חושבת ב2003) ואישית שנאתי את הנסיעה בו דרך כל הכפרים והפיתולים של הירידות מצפת.
עכשיו, במבט לאחור אני חושבת שזה התת מודע שלי שרצה לעכב ממני את רוע הבשורה כמה שרק אפשר, זה כאילו לא רציתי לדעת, לא רציתי שיגלו לי.
האוטובוס עשה את העצירה הקבועה שלו בבת שלמה ואני כהרגלי ירדתי לשירותים, את יודעת מה זה פיפי במשך 3 וחצי שעות- לא נעים..
כשעליתי חזרה ראיתי שיחה שלא נענתה מאילוק, והייתי בטוחה שהיא רוצה שנצא היום ביחד, גם עם ארז חבר שלה. התקשרתי אליה חזרה, "הלו, ליהי?" , היא ענתה לי בקול עצוב מאד, "נוף, מה קרה? את וארז רבתם?"
זה מצחיק שאני תמיד רואה שחורות, ודוקא כשהכל באמת שחור אני רואה את הלבן. בדיוק קצת אחרי צומת המוביל, בדיוק בסיבוב לכיוון גבעת אלה,
"אני חייבת לספר לך, מישהו חייב לספר לך. ליהי, אינה נהרגה. אינה הייתה על האוטובוס היום, היא נהרגה".
עד אז אני זוכרת הכל בבירור. ומאז- הכל התערפל לי. פניה של האשה שישבה לידי והושיטה לי ממחטה ואמרה: " קחי, זו מישהי שהייתה באוטובוס היום, בתאונה? אויש, איזה עולם". הנהג שהשמיע את הברבורים של אנשי הרדיו שדיברו על התאונה הארורה הזו, כל האנשים שהתקשרו אליי ובכו איתי בטלפון, רק שואלים ומצפים לקבל תשובה אחרת מ"זה נכון". הנסיעה במונית חזרה הביתה, וכל סוף השבוע עד ללוויה.
מאז שנעלמת מעל פני האדמה, מאז שבאף יום אף אחד לא שומע את קולך, מקבל טלפון ממך, רואה סטאטוס שלך בפייסבוק, מצטלם איתך- מאז, בכל יום אני רואה אותך, כל בן אדם אחר נראה כמוך- אם זה חיוך קטן ואמיתי עם שיניים קטנות, שיער שחור וגלי, גוף נמוך, קטן ורזה, אם זה קול מצטחקק ושמח, עיניי שקד חומות, עור צהוב-שזוף, צואר עטור שרשרת זהב. אני מסתכלת טוב, לרגע נדמה לי שזו באמת את, הרי לא יכול להיות שבאמת לא תחזרי לעולם. מה זה לעולם בכלל? הלעולם הזה לא נתפס בעיניי, לא מצליח להיתפס. ואז אני רואה אדם זר, מישהי אחרת שהיא לא את וגם לא תהיה.
ביום הזיכרון הזה הבנתי מה זה אומר לחוות 365 ימי זיכרון בשנה, אבל שהיום הספציפי הזה כואב יותר מכולם. הצפירה שחתכה את הדממה זעקה את השם שלך, בתמונות של כל החללים ראיתי את התמונה שלך. המושג הזה, "יום זיכרון", קיבל משמעות אישית בשבילי השנה. גם לחניכים שלי אמרתי את זה, אני עדיין מספרת להם עלייך אינוש, כל הזדמנות שיש לי. הצטערתי שלא הייתי בבית הספר, עם יעל ועדי ומור ויריב ומתן. כל כך הרבה עובר על כל אחד מאיתנו, אבל כולנו באותו שכול אחד גדול. את עדיין חסרה לי, והגעגועים שלי אלייך לא פסקו אפילו לא מעט, גם לא הדמעות.
אבל מה שכן, אינוש אין ספק שמאז שהלכת, אני אפילו רואה אותך יותר. ואין ספק, שמה13 במאי 2010 ועד עכשיו, אני אדם הרבה יותר טוב ממה שהייתי.
תחסרי לי תמיד. יהי זכרך ברוך.
"קוצים שמזכירים בכוח, שלא נותנים לשכוח, דוקרים אותנו ולא מרפים"
http://www.youtube.com/watch?v=FLRCOxc0DHM
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דירה להשכיר.