יש לי חרדת טיסות. מעניין אם גם לזה יש שם מדעי כזה, חשבתי על פלייופוביה כמו קלסטרופוביה וזה נשמע לי הגיוני עד שחשבתי על זה שוב, אבל אני חושבת שזה מונח די ברור ובגלל שאין לי כוח לקרוא ולחפש וגם בגלל שקיבלתי 98 בבגרות בלשון אני אתן לעצמי את הסמכות לקרוא לזה ככה בפוסט הזה.
בכל מקרה, בגלל הפלייופוביה שלי אתם יכולים להניח לבדכם שבטיסה חזרה לארץ מפראג לא הייתי בשיא נוחיותי, בשיא ה"שאנטי", הצ'אקרות שלי היו נמוכות וכוליי. זה היה נראה לי קצת מוגזם לחשוב שזה ממש פלייופוביה. הרי מי לא מפחד מטיסות? אנשים קמים כל בוקר וטסים לעבודה? עקרות בית טסות לסופר כדי לקנות חלב? כנראה שהתשובה של הרוב המוחלט היא לא. בגלל זה חשבתי שאני כמו כולם, עד שהפחד הזה היקשה עליי לישון בימים שלפני הטיסה ואפילו עשה לי בלאגן פיזי (ואני לא ארחיב) בשעות שלפני הטיסה. אז כבר הרשיתי לקרוא לזה פלייופוביה, וגם לקחת ואבן על הדרך.
הבורדינג התחיל בצורה חלקה, יחסית לישראלים. לרגע חשבתי שאנחנו בבוכרייה, כי מלבדנו ומלבד עוד זוג צעיר עם ילדונת כל הנוסעים היו שרשראות זהב עם גבות שחורות (אני מקווה שהטייס לא גזען).
עלינו על טיסת אלעל, אני וזוגי, והתמקמנו בכיסאות הכחולים. בדרך עברנו דרך מחלקת הביזנס והמחשבה היחידה שעלתה לראשי היא שאם המטוס יתרסק כנראה שגם אם אתה ביזנס זה לא יעזור לך יותר מידי, אולי רק תמות ביותר סטייל ופחות יכאב לך הכיס כי גם ככה לא תשתמש בו יותר.
בדיקה ראשונה- וידוא חגורת ההצלה מתחת לכיסא- צ'ק.
בדיקה שנייה- איתור דלתות החירום (יש! הן קרובות!)- צ'ק.
בדיקה שלישית- האם הדיילות ותיקות או חדשות, עושות רושם או לא- צ'ק.
בדיוק כשהתחלתי לנשום התיישבה לידי אישה בסביבות שנות ה50 (איזו פאדיחה אם היא צעירה יותר?!) ושמתי לב שגם היא לוקחת כדור הרגעה אז התחלתי לדבר איתה על הפלייופוביה והיא אמרה לי שגם לה יש. בין כל דרכי הטיפול שהיא סיפרה לי עליהן היא אמרה שהדבר הראשון שהכי טוב לעשות הוא קודם כל להודות בבעיה (יש יותר בנאלי?). היא סיפרה לי שהיא טסה הרבה, בין 3-4 פעמים בשנה והיא נהנתה מהטיסות, עד שפעם אחת היא לא הרגישה ממש טוב באחת מהן אז הדיילת שמה לה מסיכת חמצן על הפנים (מי אמר שבנאלי זה רע?). עכשיו אפשר לציין שאת הבדיקה השלישית שלי הוספתי אחרי הסיפור הזה.
הייתם חושבים שפלייופוב (זה שלוקה בפלייופוביה) ליד פלייופוב שווה התקף חרדה, אבל דווקא עשה לי טוב לשבת ליד האישה ולדבר איתה. בין היתר היא שאלה אותי מה אני ארצה לעשות כשאני אהיה גדולה ואני חשבתי שדבר ראשון, אני כבר גדולה, דבר שני- השבתי- עיתונות.
חשבתי על זה במשך הרבה זמן, כבר זמן מה מושך אותי העיסוק בתחום התקשורת- פרסום, טלוויזיה ושיווק. אבל רק בזמן האחרון זה התחיל להיות יותר ספציפי לתחום העיתונות. כשאתה בבסיס ועדיין אין לך אייפון וכל החברים שלך שכן יש להם אייפון עסוקים בלשחק פרוט נינג'ה ועל המועדון עם הטלוויזיה השתלטו כדי לראות "האח הגדול", כשאתה מפקד שצריך לדעת הכול לפני כולם, אפילו חדשות, הדרך היחידה שלך להיות מחובר היא דרך העיתונים שמביאים לשלישות כל יום. אז אמנם בהתחלה היה לי עיתון ביד כל יום בגלל ההתמכרות הקשה שלי לתשחצים, אבל לאט לאט התחלתי לקרוא את העמודים שלפני, התחלתי ממש להתעמק בכל כתבה וכתבה. הרבה פעמים הגעתי למסקנה שאם יש שתי כתבות באותו נושא הן די אותו דבר, אבל מה שעושה בכל זאת שוני- זה אך ורק הכתב. התחלתי להכיר כתבים, לאהוב את הדרך שחלקם כותבים וחלקם לא, להכיר את ההבדלים בין כל עיתון ועיתון, לדעת מי דעתן ומי נייטרלי, והכי מעניין- מתי המציאות מרעישה ומתי הכתב הוא זה שעושה את המציאות מרעישה. אחרי שהבנתי את כל אלו, הבנתי גם שזה התחום המועדף עליי.
בעוד אני במטוס, מספרת לאישה שאני רוצה לעסוק בעיתונות, היא לעומת זאת ביטלה אותי ואמרה שהיום זה תחום בעייתי, שהיום הכל מהיר, הכל באינטרנט, מה שקורה עכשיו יודעים עכשיו ולא מחר. אי אפשר להגיד שזה לא נכון, אבל אני חושבת שעוד יותר אי אפשר להגיד שעיתונות תיעלם מהעולם. אם היא תיעלם מהעולם לא יהיה הניחוש הבטוח של האנשים ש-"זה בטוח יופיע מחר בעמוד הראשי!", לא יהיה שליח מחוצ'קן שמחלק עיתונים כל בוקר (גם אם זה רק בסרטים), אבא שפותח את הדלת בחמש בבוקר ומגלה מתנה מ"הארץ" על שטיח הכניסה, אימא ששותה קפה של בוקר וקוראת "ידיעות", איש עם סרבל אדום שמחלק "ישראל היום" לעוברים והשבים, סטודנטית בדרך לאוניברסיטה שקוראת אסטרולוגיה באוטובוס, נוסע משועמם ברכבת שיפתח "מעריב" ויגלה שבמזל מי שלפניו לא מילא את ה"שחור ופתור", חיילים שיחשבו שאף פעם לא מביאים מהעיתונים מספיק. לא תהיה תחושת הסיפוק שבשקל אחד היום אפשר לדעת מה קורה בכל פניה של המדינה, הכיף בלראות כתוביות בעברית אחרי שחוזרים מחוץ לארץ, לאימא שלי לא יהיה הטור של יאיר לפיד כל שישי בערב לצחוק ממנו ולספר לנו עליו, בנות עשרה שמסתכלות על הבגדים החדשים שיצאו לחנויות, לא יהיה ארכיון צהוב לפתוח בעוד 80 שנה, לא יהיו כתבות קצת פחות חשובות אבל כיפיות לקרוא כמו למה כן באתי למילואים, עם איזה בחור דנה ספקטור יצאה לאחרונה או איזה מיץ ראש הממשלה טעם אתמול.
לוותר על עיתונות זה כמו להגיד שאם יש סרטים אפשר לוותר על הספרים. זה כמו להסתפק בתה בלי דבש, בסופגנייה בלי ריבה או באיפור בלי סומק. אז אולי לעיתון יש מקום קצת פחות חשוב בחיים שלנו עכשיו כשהכול ברשת, אך אני בינתיים לא ראיתי יום שלא יצא בו עיתון והמקום שלו זה המקום שלו. בלב שלם אני אומרת לכם שאם יהיה סיכוי כזה, אני אחשוש שהעיתון יחדל מלהתקיים כמו שאני מפחדת מטיסות, ואתם, אני בטוחה, כבר מבינים עד כמה זה עוצמתי.
אני אסיים בשיר של קווין, תחשבו על זה- למרות שהם מתים, רק עם השנים מבינים עד כמה הם משובחים.
http://www.youtube.com/watch?v=rY0WxgSXdEE
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דירה להשכיר.