פרק  10

השניים עמדו מחובקים על הגשר. הוא חיבק אותה כל כך חזק, הצמיד את שפתיו למצחה, לא שיחרר וליטף את גבה. היא עצמה את עיניה, כל כך התגעגעה למגע גופו השומר של אהובה, אותו לא ראתה כבר שנתיים. הם לא האמינו לכל זה, לא האמינו שהדבר הזה אפשרי זה פשוט הזוי.

"ביל?" קרא טום וניער את אחיו שהחל למלמל את שמה של אן אין ספור פעמים.

"-ביל, קום כבר!" קרא שוב טום, הפעם בקול, אך עדיין לא הצליח להעיר את אחיו.

"אן, חזרת אליי.." מלמל ביל שוב.

"ביל, אתה חולם, אולי תקום כבר?" צעק טום וקירב את פניו לאוזנו של ביל.

"מה? מה אתה צועק?!" קם ביל בבהלה והביט באחיו מבוהל, "-איפה אן?" שאל הוא וקם ממיטתו, הולך לפתח חדרו ומסתכל סביב, במסדרונות, אולי היא חזרה יחד איתו הביתה, אך אין אף אחד.

"-איפה היא?!" צעק ביל לעבר אחיו התאום כשהוא מניח את ידיו על משקוף הדלת.

"איפה מי? מה נסגר איתך בנאדם?" קם טום ממיטתו של ביל במבט מבולבל כשהוא מסדר את כובע הקסקט על ראשו. "אן! איפה אן? היא... הייתה איתי... לפני רגע." אמר ביל, אך בהדרגה הבין כי הוא מדבר שטויות, הרי זה בלתי אפשרי, הרגע הוא קם משינה. הוא ניער את ראשו והביט בטום בסימן שאלה, "-זה, זה..זה היה חלום?" שאל בקושי כשגרונו צורב.

"כנראה..." אמר טום מבולבל עדיין, "-בכל אופן, אני ומיה יוצאים לקניות... אתה צריך משהו מיוחד? אולי איזה חוברת 'פלייבוי' להעביר איתה את הזמן?" שאל טום כשהוא מרים את גבותיו מעלה ומטה במהירות, מחייך חיוך זדוני ומשחק עם העגיל שעל שפתו התחתונה עם לשונו.

"נורא מצחיק טום..." אמר ביל במבט של תתבגר-כבר.

"טוב טוב, תירגע. אז... אתה צריך משהו או שאפשר ללכת?" שאל טום בשנית, אך הפעם ברצינות.

"לא, אני לא צריך כלום, אפשר ללכת." אמר בנימה נרגזת מעט ופתח את ארון הבגדים שלו, הוציא את הטרנינג השחור שאהב ולבש אותו במהירות.

"טוב, אז אנחנו זזים. אני בפלאפון אם אתה צריך משהו... ביי." אמר טום ויצא מחדרו של אחיו.

"ביי." זרק ביל ופתח את המחשב הנייד שלו, לקח אותו אל המיטה ונשכב על בטנו, בודק דברים שגרתיים, כמו תמיד.

2 הודעות חדשות 'מעניין..' חשב ביל לעצמו ופתח את תיבת הדואר שלו באימייל.

הודעה מאת : דיויד יוסט.

תוכן ההודעה :  היי ביל, זה דיויד, רציתי להודיע שאתה חופשי היום. הצלם חולה, אז ביטלנו את הצילומים שלכם                          היום. אמ.. מה עוד? אה כן, מחרתיים בדיקות סאונד בהיכל בהמבורג. אלו השינויים היחידים, אלא                       אם כן אני אודיע על עוד כמה. טוב, זהו. אז... שיהיה לך יום טוב. 

הודעה מאת : אן קאוליץ

תוכן ההודעה : ביל שלי, אני כל כך מתגעגעת. רציתי להזכיר לך שאני חוזרת היום ב14:00.

                     תחכה לי בשדה, כן?.

                     אוהבת ומתגעגעת כל כך.

"מה?" חשב לעצמו ביל בקול רם. "-אן? אז היא באמת חיה?", "-היום אני הולך לראות אותה? את אהובת ליבי?" המשיכו השאלות להתרוצץ בראשו. לא נתנו מנוח.

13:30 בצהריים

ביל הגיע לשדה התעופה, לא יכול היה לחכות עוד כדי לראות את אהובתו, לראות אותה. לחבק אותה. להרגיש אותה, אמיתית.

הוא עמד על יד כל האנשים שציפו לקבל את מכריהם, בני משפחתם או חברים, אותם לא ראו תקופה כלשהי.

גם הם חיכו בקוצר רוח ליקיריהם. לא יכלו לחכות עוד לנחיתה של המטוס ולקבלת פניהם.

ביל עמד בשקט, כובע על ראשו ומשקפי שמש גדולות ושחורות שהסתירו כמעט חצי מפניו. ידיו היו שלובות מאחור, מחזיקות בזר פרחים קטן. הוא כל כך חיכה לאהובתו. חיכה לראות את פניה, לזהות אותה אחרי שנתיים ארוכות של ציפייה. שנתיים של תקווה שתחזור.

עשרים דקות עברו. ביל עדיין עמד שם, לא הרפה. מצידו לעמוד שם יום שלם ולהמשיך לחכות.

עוד דקה עברה. עוד שתיים. אנשים החלו להראות את פניהם עם עגלת המזוודות הגדולה, מחויכים ונראים כמחפשים את יקיריהם. כשגילו אותם חייכו באושר עילאי והלכו במהירות עם עגלת המזוודות שלהם לעברם.

עוד אנשים החלו לצאת מהיציאה אל קבלת הפנים.

ביל הבחין במישהי, בחן אותה מכף רגל ועד ראש. הוריד את משקפיו מעיניו בכדי לראות אותה בבירור.

היא הייתה ניראת ניטרלית. בעלת הבעה לא מוגדרת. לא עצובה, לא שמחה. לא מחפשת אף אחד ממכריה.

ממשיכה ללכת עם מזוודותיה לכיוון היציאה. ביל החל ללכת במהירות אל הכיוון אליו היא פונה, רוצה לחכות לה שתצא. הוא לא היה בטוח אם זאת היא. קיווה שזאת היא.

"אן?" קרא הוא והביט בה, חיכה לראות אם יש תגובה מצידה. הבחורה מיד הרימה את ראשה, בחנה מי קורא לה.

היא הביטה קדימה וראתה אותו. את אהובה. "ביל!" קראה היא באושר וכל כך שמחה לראות אותו. היא התקרבה אליו בריצה וחיבקה אותו חזק כל כך.

"זאת את! יפה שלי, זאת את!" חיבק אותה כל כך חזק ולא הרפה.

"-קחי זה בשבילך." אמר והושיט לעברה את זר הפרחים שקנה לה במיוחד.

"הו... תודה." אמרה ונשקה על שפתיו נשיקה קלה.

"בואי נשב בבית קפה או משהו... יש לנו הרבה להשלים." אמר הוא והלך יחד איתה, מחזיק את עגלת המזוודות והולך לכיוון מכוניתו.

ישבנו שם, בבית הקפה. אחד מול השני.
לא יכולתי להסיר ממנה את העיניים. היה בה המשהו השובה הזה, שתמיד היה בה. משהו כל כך עמוק בעיניים שאתה יכול ללכת לאיבוד בו, לא יכולתי להפסיק לבהות בה וללכת לאיבוד בצבעים שהיו מעורבבים בעיניה.
אנחנו יושבים בבית הקפה ומדברים. היה שם הכל. הכל שיכול להתחיל עלילה מפוארת ממש כמו באגדות.
אני זוכר כשהיא ציחקקה מעוד בדיחה אחת או שניים שזרקתי לעברה, אני זוכר איך היא התרפקה על הכסא ואת הנחת שכיסתה את פניה בעוד היא לוגמת מכוס הקפה החם שאותו הזמינה.
ישבנו שם, צחקנו ונהננו מכל רגע. לא רציתי שזה ייגמר. אם רק יכולתי לעצור את הזמן מלכת זה היה הזמן הכי נכון בעולם לעשות זאת. כל דקה איתה הרגישה כמו עולם ומלואו, כל דקה איתה מילאה לי את הלב בעוד חיוכים מפגרים שנמרחו בי, כלפיי חוץ וכלפיי פנים.
יכולתי לשבת שם שנים והיא לא הייתה נמאסת עליי.
אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה, היא הייתה נמרצת, רואים עליה שהיא חזקה, אחת כזאת שלא מוותרת לעולם, בכלום ועל שום דבר.
אני זוכר כשהיא עברה לידי כשנכנסה לביתי, את ריח הבושם שלה, שמשך אותי באפי ולא יכל לתת לה לחמוק.
לא לה, לא הפעם.
אני זוכר כשהיא ישבה על הספה, סגורה בעצמה, אך בעלת ביטחון באיזה שהוא אופן. הרשתי לעצמי ללכת ולדבר איתה למרות היום הגרוע שהיה לי בהקלטות.
אני מודה, הרגשתי מסוחרר. אפשר להגיד שהכל בגללה. היא ישבה לידי, לא יכולתי להתחמק מזה.
ובנינו, לא ממש רציתי גם.
ישבנו שם, בבית הקפה. לאחר שעתיים נהדרות במחציתה החלטנו לקחת את הדברים ולזוז לכיוון הרכב. נכנסו לרכב, ישובים כסא ליד כסא. הייתה הרגשה באויר, הרגשה של נשיקה.
לא יכולתי לתת להרגשה לחמוק הפעם, 'אני לא אוותר לעצמי לא כמו בכל הפעמים הקודמות!'.
רכנתי לעברה והרגשתי את שפתיה ממלאות את שלי, הרגשה של חום וצמרמורות בכל הגוף.
ידעתי שאני לא חולה, אבל אולי בעצם אני כן. חולה. חולה מאהבה.
החזרתי אותה לביתה, היא ביקשה להעביר את הלילה שם, לאחר שנים שלא ביקרה בו. ממש לפני פריקת חגורות הבטיחות הרהרתי בראשי האם היא תציע לעלות אל דירתה. הרהרתי, כי לא יכולתי לחשוב בבירור. לא יכולתי להעביר את התחושות הלאה.
דיברנו קצת, ההרגשה הייתה מעולה. לבסוף נפרדנו בנשיקה ארוכה בשפתיי האחת של השני.
ליוויתי אותה במבטים עד אשר נעלמה בדלת הכניסה לבניין הגבוה שבו היא מתגוררת.
זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. הפעם הראשונה והאחרונה.
למחרת קמתי, מציץ בעיתוני הבוקר שנזרקו אל דלתי. מדלג בין העמודים עד אשר נתקעתי בידיעה שגרמה לי לרעידות בכל הגוף.
"צעירה בשנות ה 20 לחייה, אשר מתגוררת בברלין שמה קץ לחייה בקפיצה מגג בבניין בעיר."
ידעתי שזה הסוף. הייתה לי הרגשה רעה.
ניתקתי את המכשיר הסלולארי שלי ונסעתי לבית החולים הקרוב. חששותיי התאמתו.
זו הייתה היא. מכוסה בסדין לבן. ריח הבושם שלה עדיין הסתובב במסדרון אופף את ריח הדם שמסביב.
לא יכולתי להישאר שם, לקחתי את הדברים שלי, נכנסתי לרכב ונסעתי. נסעתי הכי רחוק שאפשר.
אחרי הכל, רחוק מהעין..רחוק מהלב.

אני מקווה שאהבתם.

מצטערת על הזמן הזה, שלא העלתי שום דבר.

אוהבת את כולכם, מתגעגעת 3>