קצת אבסורדי שהפוסט הקודם שלי היה על זה שיש לי מצב רוח טוב, אה?
אז לא. הפעם לא.
זה הורג אותי, איך שקצת חורפי בחוץ אני שוקעת בתוך דיכאון עמוק....
אני לא יודעת באיזה תדירות זה קורה לאנשים, אבל אני בטוחה שכל אדם חווה בחייו תקופה שהוא מרגיש פשוט אפס.
זה קורה לי עכשיו.
כלום לא הולך לי.
השפיות שלי לא בשיאה, בואו נאמר את זה במילים עדינות...
יום שלם בבית ספר אני צוחקת ומחייכת, וכשאני חוזרת הבייתה - בוכה. כאילו אין מחר.
נופלת בוואדי על בירה וקופסאת סיגריות....
לפני כפחות מחודש היה לנו מבחן בהיסטוריה. השקעתי בו את כל כולי. בשיא הרצינות.
למדתי, הקפתי, ערבתי על כל החומר, בניתי לעצמי שאלות ועניתי... באמת שעשיתי כל מה שביכולתי...
50. קיבלתי 50. אני פשוט אפס.
ואם כבר העלנו את התפקוד הלימודי שלי. אז ההצלחות שלי שואפות לאפס.
הצלחתי לשגע כבר את כל המורים. אני כל הזמן עצבנית - ברמות אלימות אפילו.
הריכוז שלי... עזבו, לא נדבר עליו...
שלא נדבר על זה שחזרו לי השגיאות כתיב. לא משנה כמה אני מתאמצת, זה עדיין יוצא עם שגיאות.
פשוט אפס.
אני מרגישה ממש מטומטמת.
אני שמה לב שבזמן האחרון אני ממש, אבל ממש חסרת טאקט. אני פשוט אומרת הכל בלי חשבון.
גם כשאלו דברים מעליבים.
לפני כמה ימים אמרתי בטעות למאור שהיא שמנה, והיום אמרתי למיטל שהתסרוקת שהיא עשתה בשיער ממש מכוערת.
סתו חזר לדבר איתי... טחח על מי אני עובדת?!
תנו לי לתקן את עצמי - סתו חזר לזיין אותי.
הוא בא... יושב איתי.. עושה את עצמו מקשיב למה שאני אומרת.
ואז... הוא מתחיל עם המבטים האלה שלו... מתחיל להוציא את הלשון שלו בצורה מגרה... ואני נופלת.
ושוב אנחנו שוכבים, ושוב אני שוקעת לתוך דיכאון עמוק.
אין... אני פשוט אפס.
בקיצור, אני באמת לא יודעת מה יהיה איתי...
כמו שזה נראה זה לא הולך לצאת ממני בזמן הקרוב.
למרות שהקטע נכתב בצורה קצת הומוריסטית, אני עדיין בוכה.
באמת שנמאס לי כבר להיות עם ההרגשה הזאת.
כל דבר הכי קטן שאני עושה לא טוב, שזה בערך כל דבר שאני עושה בימים האחרונים, אני מרגישה אפס.
אני מרגישה הכי קטנה, הכי מיותרת, והכי טיפשה בעולם.
ולמרות שאני בטוחה שכל אדם חווה את התקופה הזאת בחייו, אף אחד לא מבין אותי.
אף אחד לא מנסה לעזור לי.
שוב, כשאני מנסה להסביר את עצמי, כולם מייעצים לי לשקול אישפוז במחלקה סגורה באברבאנל.
גם הגיטרה איכזבה אותי.
ואני כבר לא מוצאת את הנקודת אור הקטנה הזאת. הסיבה היחידה שבשבילה שווה לחיות...
אין לי כוח לזה כבר...
אני באמת מרגישה אפס...