עתיד אור הירח

כולנו אבלים יחד עם המשפחות בעלות כוחות הנפש האדירים הללו,

שבמשך שנתיים חיו חיים-לא חיים, במטרה לזכות לשובם של יקיריהן.

זה הכל בגללנו. איך נתנו לזה לקרות?

איך אנחנו ממשיכים לתת לדברים כאלה לקרות?

זה הכל אנחנו, אנחנו פתטיים.

יושבים פה מול מחשב, וכותבים מאין הספדים על 2 נפשות,

יושבים פה ומחכים לעוד חטופים, שאולי, רק אולי יחזרו בחיים.

אנחנו גורמים להכל למות סביבנו בשביל שטות.

אנחנו גורמים לצער וסבל של עשרות אלפי אנשים רק לשם שטות כזו.

כן, האדמה הזו - זו שטות.

והשטות הזו מתגמדת יותר ויותר לאור הנסיבות האחרונות.

"המדינה הייתה אחראית לחטיפה שלהם, אז המדינה הייתה אחראית גם להחזיר אותם הבייתה. בחיים."

כאב חד מתעורר כל בוקר, ולפעמים בלילה לא נרדם בקרב שתי משפחות (והאמת שקצת יותר) כבר שנתיים.

סוף כל סוף, אנחנו מקבלים את החיילים החטופים שנתפסו בשבי, בזמן שהיו בסיור בגבול ושמרו עלינו.

הכאב כפול לנוכח העובדה שהחיילים חוזרים בארון.

מה שחלקנו קיווינו שלא יקרה על אף שהיינו סבורים בכך.

אני הייתי מאלה שציפו שהם יחזרו חיים,

שמתוך העסקה הזה יצא לפחות משהו טוב אחד. 

שהם יחזרו הבייתה, שיוכלו להמשיך לחיות את החיים שלהם. (עד כמה שאפשר...)

והיום הזה רק הופך לעצב ולתסכול גדול.

כמה מוכרת התמונה הזאת,

לשבת בבית, בסלון, לראות חדשות, ולבכות.

יהי זכרם ברוך

"ועכשיו, אחרי כבר שהכל נגמר,

ועל דלת המדינה - דופק לו האסון הבא,

שורשי אלימות - מושקים מתוך משפך דמים.

 מתי כבר נודה? אנחנו אשמים."