עתיד אור הירח

אוקיי, שעת התחלה 15:33

היה לי שבוע מטורף, משמעותי, עצוב, מצחיק, ובלתי נשכח...

יום ראשון 20.7.08

ת'כלס לא היה משהו מיוחד...

כאילו כן, אבל אני לא באמת אדבר על זה פה...

אני יכולה רק להגיד שהייתי בטוחה שהשיר "מצטערים" נכתב עליי... 

יום שני 21.7.08

שיחה על מה שהולך להיות ברפסודייה...

קבעו לנו שיחה ב18:00, אבל רק אני ועוד ארבעה ילדים הגענו, אז המדריכים התעצבנו.

בסופו של הדבר השיחה התקיימה כמו שצריך והכל הלך חלק.

באותו יום היה איזה מקרה מוזר, שמאוד השפיע לי על חוסר התפקוד וחוסר השפיות במהלך השבוע...

אבל לא נדבר על זה.

יום שלישי 22.7.08

קמתי מוקדם בבוקר, נקיתי את החדר, התקלחתי, וארגנתי את עצמי.

בסביבות השעה 13:00 יצאנו לכיוון טבריה...

נסיעה ארוכה ומטישה. השיא היה כשעצרנו בצומת "גולני" לאסוף מישהו שאני לא מסמפטת במיוחד...

אחרי 5 שעות הגענו לכנרת, לחוף "חקוק", התמקמנו, והכנו ארוחת ערב.

איך שהגענו נכנסתי לדיכאון עמוק.

דבר ראשון, מאז ומעולם הכנרת הייתה מקום שמכניס אותי לדיכאון...

אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת אותה.

מפלס המים ירד בטירוף! זה היה נוראי! שנה שעברה ישבנו בדיוק באותו מקום, והמים הגיעו כמעט עד אלינו,

והשנה היינו צריכים ללכת הרבה כדי להגיע אליהם... זה פשוט נוראי.

והיה משעמם, וחם, ולח, ודביק, ונורא רציתי לחזור הבייתה...

היו כמה דברים מצחיקים, ואולי רק בגללם איכשהו שרדתי את הלילה והוא עבר בסדר.

יום רביעי 23.7.08

יום מדכא במיוחד.

רוב היום ישבתי עם עצמי מאחורי השירותים, מעשנת בלי סוף, ולא מפסיקה לבכות.

(בגלל המקרה המוזר ההוא...)

הבנים בנו את הרפסודה, והבנות שקעו בריכולם משלהם... (משפחת תאקט, כן.)

באיזה שהוא שלב חברה הגיעה, ראתה אותי, הרגיעה אותי קצת, ולקחה אותי למים.

הגשתי כאילו הכניסו אותי לתוך בריכת פיפי, איכ.

תכננו רק ללכת להתקרר קצת ולצאת. פתאום קלטנו שהיינו במים יותר מ3 שעות.

כמובן שנשרפתי לי מעט. (אתם לא יודעים איזה שחורה אני עכשיו!)

ואז יצאנו, התיישבנו על החוף, התייבשנו והיה סבבה...

אז הכנו את המפרס.

הבנות מהקיבוץ שלי, החליטו שהנושא של גלעד שליט "כבד" מידי, אז הן רוצות משהו ציני.

דיי התעצבנתי עליהן (בשקט), אבל בסוף יצא לנו משהו ממש חמוד.

"לנו יש:

2 תימנים

בולבול אחת

1 אבטיח גנוב

אבל אין לנו כלים חד פעמיים."

זאת בדיחה פרטים כזאת, אז אל תנסו להבין.

כשסיימנו אכלנו ארוחת ערב, ואז 2 בנות מקיבוץ בארי שאלו אם יש לי אש ואז הלכנו לעשן.

פתאום מצאנו את עצמינו באכסנייה...

אוח, היה כל כך כיף!

דשא רך ונעים, שירותים נקיים ולא מפוצצים, אוכל נורמלי, מים קרים והכל היה פשוט מושלם...

הלכנו לשירותים, ואחרי זה קנינו אייסקפה וסיגריות והלכנו לשבת בחוץ.

מצאנו פינת דשא שקטה ונעימה, עקרונית היה חשוך, אבל אור הירח היה לטובתינו, והגיעו כאלה בריזות טובות מהים...

וצחקנו בלי סוף. זה היה לי חסר אחרי יום שלם של בכי ועצבים. קצת לצחוק.

וואו. זה היה פשוט מושלם...

אחרי כמה שעות טובות (אלוהים יודע כמה), המדריכים התחילו לדאוג שנעלמנו, אז הלכנו לראות סימני חיים...

כשהגענו הייתה שיחה עם אבא של גלעד שליט, החייל החטוף.

היה מרגש בטירוף, אפילו בכיתי.

הוא אמר משהו שחדר בי עמוק:

"בשנה שעברה, הנושא של הרפסודייה הייתה על החיילים החטופים, ובדיוק שנה אחר כך, החזירו אותם.

השנה הנושא הוא גלעד, הבן שלי. אז בואו נקווה שבדיוק בעוד שנה יחזירו גם אותו. נקווה שבחיים."

המשפט הזה הוריד לי כל כך הרבה דמעות...

אחרי השיחה הבנות הלכו לישון.

אני נסיתי להרדם, אבל לא הצלחתי.

בר ורותם לקחו את האולטרהסול של המדריך שלנו (בזמן שהוא שקע בשנת היופי שלו), רוקנו את הבקבוק,

ושמו במקום צבע גואש לבן. (ההמשך יבוא...)

המוח שלי שוב שקע במחשבות המטרידות על המקרה המעצבן הזה.

הרגשתי שאני בוערת, ושהמוח שלי עוד שנייה מתפוצץ, אז יצאתי להסתובב קצת על החוף.

בקצה השני של החוף, 2 בנות מקיבוצים מהצפון ישבו על הרפסודה והזמינו אותי להצטרף אליהן.

שוב, דיברנו, עישנו, צקחנו והיה כיף :)

בסביבות השעה 4:30 בבוקר הלכתי לישון.

יום חמישי 24.7.08

הבוקר התחיל מעולה.

הוא התחיל בזה המדריך שלנו נמרח בגואש הלבן!

זה היה אחד הגדולים!

למרות שהוא ממש התעצבן, ואיים שזה "יבוא לנו בהפתעה", לא הפסקנו לצחוק!

סידרנו כמה דברים אחרונים על הרפסודה, תלינו את המפרס, קיפלנו את כל הדברים,

ובסביבות השעה 13:30 הפלגנו לחוף ממול, חוף "גולן". (כן, איפה שהווליום כנרת...)

השיט עבר סבבה...

היה ארוך, חם ויחסית משעמם, חוץ מקטע אחד שעשינו מלחמות אבטיחים.

"יו, הנה בארי. פ'תחו אבטיח!"

הגענו לחוף, פיקרנו ת'רפסודה והלכנו להתמקם.

נתקעתי בלי סיגריות, אז מצאנו מכונה שלא עבדה...

התקשרנו אל המספר שהיה כתוב עליה והוא אמר שבבוקר הוא יבוא והוא יביא לנו קופסא ואת הכסף בחזרה.

בנתיים נהייתי שוב עצבנית.

הלכתי לחפש סיגריות כמו נרקומנית, עד שפגשתי מישהו ממש ממש חמוד.

הוא היפי כזה, עם ראסטות, מהדרום, מעשן נובלס, וקוראים לו תומר. וואו... 

אחרי רבע שעה הייתה בא לי שוב סיגריה, אז אמרתי לעצמי שאין מצב שאני אהיה בלי קופסא.

בקיבוץ ממול ראיתי שהשאירו קופסאת סיגריות יחסית מלאה, אז לקחתי אותה.

באתי להכניס אותה לכיס, ופתאום אני שומעת מישהו מאחורי צועק "הלו, הלו, תחזירי לי ת'סיגריות שלי בבקשה!"

פאק, זה היה לא נעים בכלל.....................

אחרי הארוחת ערב הלכנו לעשן, אני, ניר ורותם.

אין לי מושג איך זה קרה... אבל בלינו ביחד 3 שעות.

שוב, דיברנו, וצחקנו בלי סוף.

ועישנו מלאאאאאא... פתחתי קופסא ב19:00 והיא נגמרה לי כבר ב23:00............

ומאז היה פשוט מושלם...

רק בשביל הלילה הזה היה שווה ליסוע עד לכנרת ולסבול את החום הבלתי נסבל של טבריה...

אני לא באמת אפרט מה היה שאני אומרת שהיה מושלם...

אבל אין, אני אתן הכל מהכל כולל הכל כדי לחוות לילה כזה שוב...

ןאז בבוקר קמנו, התקפלנו וחזרנו הבייתה.

רק שתדעו, יצאנו מהחוף ב9:00 בבוקר, והגענו ב13:30 לקיבוץ.

וזהו, באמת שהשבוע הזה היה חוויה, שבוע מאוד משמעותית עבורי.

דבר ראשון אני מתחילה לחסוך המים. באמת כואב לראות את הכנרת שלנו ככה...

ובקשר למקרה המוזר, שבסוף זה הוא שעשה לי את הערב למושלם, אני אלמד לפעמים הבאות...

שעת סיום: 17:00