עתיד אור הירח

היום, בדיוק לפני שנה, הבלוג הזה נפתח.

אני זוכרת שתמיד זה נראה לי שזה מקום של בכיינים.

תמיד יצא לי לקרוא את הפוסטים של אלו שכל הזמן בוכים על החיים.

לפני כשנה, נכנסתי לתקופה מאוד קשה בחיים שלי, ופשוט התחלתי לכתוב, וגיליתי שהכתיבה מאוד מיקלה עלי.

הצלחתי לשמר במשך שנה שלמה את המהות האמיתית של דבריי, ולא לאבד את כנות הכתיבה, וכלל הדברים שיש לי לומר.

בהתחלה באמת היה לי קשה לכתוב פה דברים אישיים, כי ידעתי שיש אנשים שאני מכירה שמודעים לקיומו של הבלוג,

וחלקם אפילו קוראים בו באופן דיי קבוע.

בעצם, אף פעם לא היה לי אכפת שאנשים ידעו על מה שעובר עלי, או מה שאני חושבת עליהם,

פשוט לא ממש הרגשתי בנוח לספר להם את זה ישירות, לכן כתבתי את זה פה.

למרות שתמיד הובכתי מתי שהם דיברו על זה בניהם בבית ספר. אבל זה לא באמת מפריע לי.

היום אני חושבת שהבלוג הזה הוא דבר שהפך לחלק ממני. יש בו הרבה פיסות חיים שהפקדתי בו למשמרת.

אני מודה שעברו במוחי מחשבות על סגירה כמה וכמה פעמים, בגלל שחברים שלי היו מדברים על מה שכתבתי...

אבל היום, אני יכולה להגיד בכנות - אני כאן כדי לדבר. כדי להגיד את הדברים שיש לי לומר, ויש לי מה לומר. 

טוב, האמת שבזכות הבלוג הזה, יצא לי להכיר כמה כותבים מדהימים, עם צורות כתיבה לא פחות מדהימות.

אני מרגישה שבזכותו הצלחתי לראות מעבר לנראה, הצלחתי להבין מעבר למובן, הצלחתי להרגיש מעבר למורגש...
אבל בשורה התחתונה - הצלחתי להשכיל לבחור נכונה באותם דברים שיעשו אותי מאושרת.

ובהזדמנות זו, אני רוצה להודות לכמה אנשים שליוו אותי ואת הבלוג כבר שנה שלמה.

תודה על כל התגובות המחממות והמחזקות.

וכמובן תודה גם על הביקורות, בזכות זה למדתי גם לקבל ביקורות, ולקבל דעות שונות משלי.

מישהי כתבה משהו לאביב גפן, ואני רוצה לגנוב לה את המילים.

"אחרי הרבה זמן בלעדייך, הבנתי שאין "אני" בלעדייך.
אתה זה כולי.
אתה יודע להגיד תמיד את מה שאני מרגישה,
אתה תמיד מצליח להגיד בכל רם, גדול ובלתי מבוייש את כל מחשבות לבי הנסתרות.

אני מעריצה כל דבר קטן בך.
יש לך את החיוך הזה זה שמסתיר בתוכו כל-כך הרבה.

אני בכלל לא מכירה אותך,
אבל אני יודעת שאתה מכיר אותי הכי טוב
הרי אתה יצרת אותי, אתה בנית, עמלת, טיפחת...

במשך כל שנות המסע שלי אחריך, מאז אותו גיל 13, שהיה גורלי כל-כך...
אתה היית זה שנכנסת לתוכי, אמרת לי, עזרת לי להתבלבל... ואז להבין.

אני אוהבת אותך, אביב.
אני מוקירה כל נשימה שלי, כל שאיפה - לך.

יש בך, יש רק לך - את הקסם הזה, המיוחד.
את האהבה הנסתרת הכי גלויה בכל העולם.

אני אוהבת להקשיב לקול המיוחד שלך, ואני יודעת שאתה לא משקר לי.
אני יודעת שאתה יכול להגיד כל מה שתרצה.
אבל למדתי להסתכל בפנים ולדעת מה באמת אתה רוצה.
אתה האיש שיודע שעם עט ונייר אפשר לכתוב הכל בלי לחשבן.

אני הילדה שלך.
אני לא "ילדת אור הירח"...

אני לא אתן לירח על אף יופיו והדרו את הקרדיט על חיים.
שלא הוא יצר, זה אתה יצרת.

אתה צריך לדעת - לא חשוב לאן תפנה ולאן תלך,
אני יודעת שאני תמיד, באופן מוזר ולא ברור, אלך אחרייך, כמעט כעיוורת...

אני אוהבת אותך אביב,
רק ככה אני יכולה לאהוב את עצמי..."

האיש שחושב שהוא יותר טוב מכולם.
האיש שחושב שהוא מייצג אותי (שמאל).
האיש שלא יודע לקבל ביקורת.
האיש שהתסיס את הבן שלו נגד הסבא שלו.
האיש שגר בחו"ל אבל מטיף לדרומיים.
האיש שכל חייו אלכוהול כדי להדחיק את הדאגות, כי האמת לא קלה להתמודדות, ומי צריך אמת כשיש ציניות.

נמאסת, פגעת. העלבת.
הניחוש שלי שבקרוב מעריב יעיפו אותך.
יתארגן פה חרם צרכני כזה גדול, שאתה לא תדע מאיפה זה בא לך.

קסאמים, גראדים, פיצוצים...
הרבה ילדים הולכים עם זה לישון, אך נפש של ילד אין לך מושג מהי.
בטח שלא נפש של ילד מטווח הירי...
זה בטח גם לא מעניין אותך.
אתה תמשיך להטיף, תטען שאנחנו נצאים (האם הנאצים זרקו מכתבים ליהודים מהמטוס לפני ששרפו אותם?)...
תמשיך להגיד פאשיסט למי שלא מסכים איתך.
אתה הרי הכי הומאני, הכי ריאלי, והכי שפוי... לא?

"אני מאמין באנשים חכמים, לא בפצצות חכמות... המצב הזה מכעיס אותי.

ישראל מספקת לחמאס את התעמולה הטובה ביותר. למי יפנו הפלסטינים כשיידרשו לשיקום ההריסות?

לחמאס, שכבר הקים שם רשת סוציאלית ענפה. כמו בזמן מלחמת לבנון, כולם אצלנו באופוריה...

אבל בסופו של דבר, אנחנו טיפשים".

"זה נכון שממשלת ישראל לא יכלה לשבת בחיבוק ידיים לאחר שנים של שיגורי רקטות מצד חמאס.

אבל האם הפיתרון הוא להעניש את האוכלוסיה הפלסטינית באופן קולקטיבי?

ישראל היא מדינה פרנואידית שלא מסוגלת לסמוך על שכניה".

"יש לי חבר, שכמוני, משתייך למחנה השמאל הרדיקלי.

לפני כמה ימים הוא בא אלי ואמר: 'אנחנו מפגינים למען שלום איתם והם יורים עלינו. עכשיו אנחנו כותשים אותם'.

החמאס הצליח לגרום לאנשים כמוני להרגיש טיפשים. אבל מי שמאמין שהמלחמה תאפשר לנו לשרוד, הוא עדיין טיפש".

"המלחמה הזאת היא מלחמה טרגית.

אין לי ספק שהמודיעין הישראלי המתוחכם ידע שבעזה אין שטחים פתוחים והילדים לא מפונים מבתי הספר ומגן הילדים.

אין להם אזעקות אדומות.
בעזה אין עורף - תינוקות וזקנים נמצאים כל הזמן בחזית שנכפתה עליהם על ידי משטר הטרור של החמאס,

ובכל פעם שנהרוג פעיל חמאס, יהיה מה שיהיה, נהרוג גם חמישים ילדים, לא נדע כיצד להוליך את הכוחות בלי לטבוח

באזרחים, ולא נדע לאן נוליך את החרפה.

יום רביעי לפנות ערב. תמו השעות ההומאניטאריות.

המלחמה הזאת עדיין לא מראה שום הישגים אבל מתחילה להיראות כפשע מלחמה בכל הקריטריונים.

כוחותינו יורים על כוחותינו, אבל זה לא חדש בשבילנו, בכל מלחמה אנחנו הורגים קצת גם את עצמנו.

אם האש לא תיפסק הלילה, יהיו עוד ילדים מתים בבתי ספר, פליטי עזה עניים אבל יש להם מערכת חינוך ענפה.

אם האש לא תיפסק הלילה, יהיו עוד ילדים יצוקים שהופכים לעופרת,

והחרוז של ביאליק "נקמה שכזאת, נקמת ילד קטן לא ברא השטן".

תמיד היינו טובים בציטוטים, אבל לעולם לא כשאנחנו בצד של השטן ולא אצלנו מתבצע ההרג השיטתי של הילדים."

המילים האלה קורעות אותי מבפנים.

אתה יודע מה אתה גורם לי לחשוב?

אתה גורם לי לחשוב שלא אכפת לך מאיתנו, ושאכפת לך רק מהצד השני.

ממש לא אכפת לך שכבר 8 שנים אנחנו חוטפים קסאמים, גראדים...

רק אכפת לך מזה שכל פעם אנחנו יורים כדי לפגוע במנהיג חמאס אז אנחנו הורגים גם ילדים שלהם.

אכזבה. פשוט אכזבה.

מסיט נגד ילדי שדרות, קורא לצה"ל צבא נאצי, קורא למדינת ישראל פאשיסטית.

אתה קורא לנו נאצים? אתה נאצי בעצמך!

שונא יהודים שכמוך! אומר בגרמניה שמדינת ישראל מטומטמת!

אתה לא מתבייש?

לקרוא את המילים האלה שלך, זה פשוט כואב לי.

ת'כלס, מה רע לך?

כרגע אתה נמצא באירופה, הכל שקט שם...

אתה ישן טוב בלילה, מתעורר כל בוקר ביקיצה טבעית.

שותה כוס קפה שעולה 100 יורו, אתה לא חוטף גראדים, ועסוק כל היום בלכתוב שטויות ברצף.

מר אביב גפן, אני מציעה לך לעזוב קצת את אירופה, ולחזור לישראל. המדינה שלך.

ובנוסף, אני מזמינה אותך לעשות פה את השבת, רק כדי שתטעם קצת ממה שאנחנו טועמים כבר 8 שנים.

אני מקווה שאחר כך תפסיק להגיד דברים כאלה...

האמת? אני לא יודעת איפה לשים את עצמי.
אני לא יכולה להגיד שאני לגמרי שמאלנית למשל.
אני לא יכולה שאני רוצה לצאת עכשיו מעזה, ואני רוצה לתת לערבים הכל בשביל שתפסיק הלחימה...
אני לא מאמינה שככה תפסיק הלחימה. אני בעד שלום מוחלט בלי הבדלים, אבל מה אני מוכנה באמת לעשות בשביל זה?

לוותר על המדינה?

מצד שני אני לא יכולה להגיד שאני לגמרי ימנית...
אני ממש לא בעד להרוג את כל הערבים, אני ממש לא בעד להציל את המדינה לא משנה מה ולהעיף מפה את כולם?

אני לא יכולה להגיד "מוות לערבים".

אני יכולה להגיד שאני בעד להיכנס לעזה "לגמור עם הסיפור הזה אחת ולתמיד" לא משנה אם זה יעלה במחיר של נפש...

שני הצדדים מאוד מורכבים, ומה שאני בעצם אומרת זה שיש פה המון רגשות מעורבים,

ובגלל זה ממש קשה לי להגדיר את עצמי כ"ימנית" או "שמאלנית"...

זה כללי מדי ומורכב מדי בשביל שיהיה כל  כך פשוט.