לפעמים אני כזאת מטומטמת.
איך יכולתי לתת לדבר כזה לקרות? למרות הכל - זה קרה. למה אני כזאת מטומטמת?
יום אחד הוא יושב אצלי שעות, ומצטט לי שירי אהבה מהתנ"ך,
גורם לי לסמוך עליו, ולספר לו הכל. באמת לשפוך בפניו את הלב.
עד אתמול באמת סמכתי עליו. למרות שיצאתי ממש מטומטמת.
לפני, אחרי, וגם תוך כדי שהיינו כביכול ביחד, הוא תמיד היה מספר לי על בחורות שהוא היה איתן,
ובנוסף, הוא גם סיפר לי שהוא זיין מישהי שביקשה ממנו לא לספר על כל מה שהיה בניהם, והוא בכל זאת סיפר.
איך לא חשבתי שיבוא יום וגם אני אהיה חלק מהסיפורים האלה?
אחרי 3 שנים של טיפולים, שיקומים, והרבה עבודה קשה של כמה וכמה גורמים, עשיתי את זה. הצלחתי להתגבר על הכל.
באמת הרגשתי שהשתנתי, שבאמת התבגרתי, למדתי לקחת דברים בפרופורציות.
ואז הוא בא. אני באמת לא יודע מה היה בו שכל כך משך אותי... אבל הלכתי אחריו כמעט כעיוורת.
למרות שהוא פגע בי, וזרק אותי לקיבינימט, עדיין סמכתי עליו, לפחות בדברים הקטנים,
שלפחות לא יתחיל לדבר על כל מה שהיה בנינו, ועל דברים אישיים שסיפרתי לו.
אתמול לא הלכתי לבצפר, אז ראיתי אותו בקיבוץ, והוא שלח לי מן מבט כזה "חכי, זה יבוא לך"...
הבנתי את המבט, אבל לא חשבתי שהוא יתחיל לפעול כל כך מהר.
עוד באותו הערב, באמצע ארוחת הערב המשפחתית הוא התקשר אליי.
"היא מנסה להתקרב אליי רגשית, וממש עומד לי על קצה הלשון לא לספר לה...
אני חייב לדעת שלא קורה יותר בניכם כלום......."
כמובן שהגנתי על עצמי, ואמרתי לו שכבר הרבה זמן לא קורה כלום.
"אוקיי. אז אני חושב שאני לא אגיד לה. אבל אם אני אדע שקורה משהו, אני בטוח אספר לה."
למה הוא עושה לי את זה?
מה עשיתי לו רע שהוא מאיים עליי ככה?
מה אני אמורה לעשות עם זה? להתלונן עליו? להיות אליו נחמדה?
נמאס לי. אני מרגישה רע, קטנה, טיפשה, ומאויימת. אני שונאת את זה.
אני יודעת שעכשיו יהיה לי ממש קשה, ויקח לי הרבה זמן עד שאני אתחיל לסמוך שוב פעם על אנשים,
ושלא נדבר על להכנס למערכות יחסים...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
