Where words fail, music speaks

אני כותבת את הפוסט הזה תוך מחשבה קצת מבולבלת.

קצת קשה לי להבין איזו הרגשה אמורה להיות בי עכשיו, באיזו נימה עלי לכתוב...

נימה מאופקת, אטומה?

או שמא נימה עצובה המתייחדת עמוקות עם אותם הנופלים ומשפחותיהם?

אני זוכרת את עצמי בילדותי,

בעת שהצפירה הייתה מפלחת את גופי- הייתי תמיד משפילה מבט,

ילדה כפופה, מזילה דמעה.

הייתי כה תמימה, דור רביעי לאותה המלחמה.

הכל היה נראה אז כסיפור חרוט בלב, אך רחוק כל כך ממני...

"לזכור ולא לשכוח" היו אומרים, אז אני כמציתת לכל הפקודות מתייחדת לזכרם בלב,

בלי באמת להבין כמה אותו המאורע קרוב אליי.

מעולם לא ידעתי שאותו היום הזה יוודע לי כיום כה אכזר שעשה נוראות גם למשפחתי,

שהשאיר צלקת באנשים קרובים לי מאוד...

עבודת השורשים בכיתה ז', זו שרבים הפכו ל"סיוט" מתמשך ומייגע,

רק קירב אותי יותר לסיפורים שמעולם לא שמעתי.

אני זוכרת את אותו היום, כאילו דקות ספורות עברו מאז -

בחיוך גדול עם קלסר כבד ביד, אין ספור דפים ועט, וחיוך מרוח מאוזן לאוזן,

אני הולכת אל סבתי (אמה של אמי) ושואלת אותה אם יש בידה זמן לענות לי על מספר שאלות לעבודת שורשים.

כסבתא אוהבת נכדיה, עזבה היא את כל עיסוקיה וישבה מחכה למטר השאלות שבידי.

מנסה היא לדייק בכל מילה בעברית, ישבה וסיפרה לי אין ספור סיפורים.

כולם היו קשורים בעלייתה לארץ, נישואייה עם סבי, הולדת אמי ...

סיפור הקשור למלחמת העולם השניה דווקא לא היה, כך לפחות חשבתי.

לא הססתי לשאול אם יש לה סיפור בנושא, כי בעצם עד אותו היום הזה,

מעולם לא ידעתי כי יש גם לנו קשר לנעשה שם.

ואז אותו החיוך הפך לפרצוף שהרצין משניה לשניה,

ההתלהבות הגדולה ירדה לטמיון.

ברגע זה, זו הייתה אני, סבתי והשקט של העולם... כאילו כל מה שהיה דקה קודם לכן נעלם.

מרגע זה ואילך כבר ידעתי את כל הסיפור,

את אותו הסיפור חסר הפרטים, הסיפור הקצר אך מלא התחושות והרגשות שהציפו את חלל החדר.

מאותה מאית השניה סבתא רבתא שלי לא הייתה רק "מריה מלכה גורביץ' ",

היא הייתה עוד נפש המנסה לחמוק מבין מלתעות הנאצים ועוד אחת למשפחה שכולה...

בתקופת מלחמת העולם השנייה, סבתא רבתא שלי עבדה במפעל לייצור נשק ללוחמי ארצה נגד הנאצים.

מפני שאיזור המפעלים נחשב כאזור פגיע ומסוכן לשהייה,

הורתה הממשלה לכל המפעלים ועובדיהם לעזוב את הארץ ולעבור אל אזור הרי אורל ברוסיה.

(האזור היה אזור תעשייתי אליו הנאצים לא הגיעו)

עצם עובדה זו הצילה אותה, אך המלהומה הקשה יותר הגיעה בהמשך.

סבתא רבתא שלי הייתה אחת מתוך אחים רבים, אחת מהן הייתה אסתר.

אסתר ומשפחתה התגוררו ב- בברויסק בבלרוס,

בלרוס שוכנת לצד פולין, והיא הייתה אחת המדינות הראשונות שנפגעו במהלך מלחמת העולם השניה.

בפרוץ הנאצים למדינה, הותקפה עירה של אסתר ועברה אסונות קשים.

תושבי העיר נשלחו אל מותם ישירות -

בין אם נורו וגופותיהם נזרקו לנהר הסמוך ובין אם נקברו בעודם חיים.

אסתר הורתה לחפור ארבעה קברות - לה ולשלושת ילדיה.

ארבעתם נקברו בעודם חיים, בדומה למרבית מהשוכנים בעיר.

בעלה של אסתר, לחם למען ארצו ומולדתו, ונהרג.

היום אני יודעת, כי בעת הצפירה - כבר לא אשא עצב בלב מתוך "לזכור ולא לשכוח" ששמעתי מהסובב אותי.

היום אני יודעת כי אעמוד שפופה עם סיפור חרוט בלב,

היום אדע שלא סתם עלי לשאת עצב ולזכור את אותם השישה מליון,

היום אני אדע שמות, אני ארגיש, אתייחד כל כולי לזכרם, כל חלק מגופי.

כי מה שהיה פעם כבר לא דומה לזה שיהיה...

המציאות כולה אחרת.

כפי שמשפחתי כואבת, אכאב גם אני.

גם אם אני רק "אותה ילדה לדור רביעי".

אסתר בת שרה ושלמה מרקין, בעלה ושלושת ילדיהם - שישה מליון יהודים ורבים נוספים שנספו בשואה,

יהי זכרם ברוך.

לזכור ולא לשכוח!